האנליזה הביואנרגטית היא שיטת טיפול פסיכותרפואיטית-דינמית, שמוסיפה לאלמנטים שקיימים בכל טיפול דינאמי גם את מימד הגוף, בכך שאנחנו מתייחסים למבנה אישיות ולמרחב הטיפולי קודם כל במונחים גופניים-אנרגטיים-תנועתיים.
ההנחה היא שאנחנו, ה"עצמי" שלנו הוא קודם כל גופני – אנחנו חווים את עצמנו, את שלומנו, פוגשים את האחר ואת העולם, כמו גם מגיבים אליו, קודם-כל בגופנו. גם העולם פוגש אותנו קודם-כל כגוף, מעוגן במיניות שלנו בהקשר הרחב של גבר\אישה.
קשרי האובייקט המוקדמים בשלב החיים הראשון מבוססים על גופניות, כולל איכויות של מגע, קול, מבט. האלמנטים שבונים את תחושת הביטחון שלנו בעולם בתקופת חיים זו ושישפיעו עלינו כל חיינו, קשורים לנוכחות פיסית, למגע ולהחזקה גופנית חיה, מערסלת מעיקרה, ולחוויית המשכיות שקשורה בחושים שלנו – מראה, שמיעת קול מוכר, הרחת ריחות מוכרים, וכו'.
גם תהליך הנפרדות ובניית גבולות העצמי הוא מעיקרו תהליך גופני-תנועתי-אנרגטי, שקשור בשימוש הולך וגובר בתנועות הדיפה ובכוח, במטרה לבנות גבולות ונפרדות; היחסים עם כוח המשיכה, ההתארגנות סביבו – מעבר ממיצב אופקי לאנכי, שליטה גוברת והולכת על התנועות שלנו, היכולת לזוז ממקום למקום והשליטה על צרכינו – לכל אלה השפעה מכרעת על התפתחות העצמי .
וכמובן שההתפתחות הפסיכוסקסואלית, על שלביה השונים – היא קודם-כל גופנית.
תחילה נתייחס לכמה אספקטים אוניברסאליים של עצמיות גופנית שמאפיינים את כולנו, מעבר לייחודיות של כ"א מאיתנו. אלה אספקטים מולדים, למרות שחלקם באים לידי ביטוי בשלבי התפתחות מאוחרים יותר; אם בטיפול דינאמי אחת המטרות המרכזיות היא לפגוש יותר ויותר את העצמיות האותנטית של המטופל, ולוותר ככל האפשר על העצמי המזויף, לא לפני שנבין את תפקידו בחייו , הרי שבאנליזה הביואנרגטית אנחנו רוצים לגלות ולהחיות מחדש את אותם אספקטים של התנועה הספונטאנית שלו. כשאנו פוגשים את המטופל, גם דרך התבוננות בו, במבנה ובהבעת גופו באופן התנהלותו, דרך הקשבה לסיפור החיים שלו, למנגינת קולו, וגם דרך שימת לב לאיכות הקשר שנוצר ביננו – ננסה להבין את הארגון הגופני-רגשי ההגנתי שלו – מה גרם לאותם אלמנטים אותנטיים להצטמצם, להיחסם, להשתנות, כתוצאה מהמפגש שלו עם הסביבה המשמעותית בה גדל והתפתח, סביבה שהייתה אמורה לתמוך בתנועה האותנטית, ומבחינות מסוימות חסמה אותה.
המטרה שלנו בעבודה הטיפולית תהיה בסופו של דבר לעזור למטופל למצוא דרך להחזיר לעצמו יותר ויותר אספקטים מהעצמיות האותנטית, כולל האספקטים הגופניים של עצמיות זו באופן מתואם עם מציאות חייו, כדי לאפשר לו להגדיל את החיות, את יכולת הויסות, ההכלה והביטוי שלו, ובעיקר להגדיל את יכולתו לחיי מימוש, סיפוק והנאה.
אספקטים אוניברסאליים של עצמיות גופנית:
1. אנחנו מגיעים לעולם עם מטען גנטי מסוים – עם מערכות שלד, שרירים, עצבים, ומערכת הורמונאלית בעלי איכות מסוימת; עם רגישות טקטילית, רמת חיוניות, אקספרסיביות, טמפרמנט מסוימים וכו; מטען זה משפיע על כל התפקודים שלנו ועל איכות הקשר, המפגש שלנו עם האובייקטים המשמעותיים לנו.
2. מרגע היוולדנו עד לרגע מותנו אנחנו בתנועה – מה שקובע אם גוף חי או לא היא התנועתיות שיש בו – תנועה גדולה, מורגשת, או תנועה קטנה, תאית, זרימת הדם, תנועה של הנוזלים שבין התאים, וכו'.
גם רגש או תחושה קשורים לאיזו שהיא תנועתיות בגוף – באנגלית המילה לרגש (emotion) כוללת בתוכה תנועה(motion).
3. התנועתיות שלנו מתאפיינת בפעימתיות ובריתמיות – כל תא בגוף; המערכות הבסיסיות כמו נשימה, מערכת הדם, עיכול, מין – הם פעימתיים. ; מערכת העצבים עובדת בפולסים. וגם אנחנו, כישות, מתאפיינים בנטייה תמידית להתרחב, לפגוש את העולם, ואח"כ לסגת לתוך עצמנו ולעכל את המפגש; – זהו למעשה אחד הבסיסים הביולוגיים לבניית מנגנון של כבוד עצמי- הקשבה עמוקה לתנועת החיים שלנו וניסיון לחיות לפיה. ילדים קטנים קשובים ומבטאים את האלמנט הזה באופן ברור באספקט של עייפות, רעב ושובע וכו'. אנחנו, במהלך החיים וההשתריינות שלנו, נוטים לאבד את ההקשבה לאלמנט הזה, עד כדי הפרעות אכילה, שינה ופגיעה בבריאות שלנו. גם באספקט זה יש נטייה מולדת – אפיון של מופנמות או מוחצנות, סוגיה שחשוב שתילקח בחשבון במפגש הטיפולי.
יש לנו, ברמה הביולוגית העמוקה, גם נטייה להתרחב בתגובה לרגשות נעימים, תוך טעינה מוגברת של מעטפת הגוף, שמאפשרת יצירת קשר עם העולם, ולהתכווץ בתגובה לרגשות לא נעימים, תוך היטענות של מרכז הגוף, ירידה למעין מקלט פנימי. תנועות אלה קשורות גם לפעילות מערכות העצבים הסימפתטית והפארא-סימפתטית. תחושת נעימות קשורה להתרחבות; אי-נעימות- לכיווץ. מכיוון שכיווץ משפיע על זרימת דם ונוזלים ברקמות שלנו, יש כמובן קשר בין מידת החיות ולכן התחושתיות או אי התחושתיות באזור מכווץ או מרווח, כך שכיווץ באיזור מסוים הוא לא רק תגובה לרגש לא נעים, אלא גם דרך להקטין, לאלחש את התחושה הלא נעימה, להתגונן מפניה.
4. תהליכים אנרגטיים – כל גוף אנושי מתאפיין ביכולת לטעינה הכלה ופריקה אנרגטית כתנאי לקיומו. אנחנו נטענים בחיות דרך חימצון התאים – נשימה ומטבוליזם, ופורקים טעינה בתנועה כלשהיא. אצל ילדים – חלק מהאנרגיה מתועל לתהליך הגדילה. ככל שגוף חי, חיוני יותר – התחושתיות והרגשיות שלו עולים. מכיוון שלנשימה תפקיד חשוב בויסות החיוניות שלנו – יש לה תפקיד מרכזי בשליטה על רגשות- ככל שננשום עמוק יותר – נחוש ונרגיש יותר. ככל שנרדד את הנשימה – נרגיש פחות. וכך הנשימה הופכת למנגנון ההגנה הגופני הבסיסי ביותר – בחשיפה ממושכת לתחושות לא נעימות – ככל שננשום פחות – נרגיש פחות. ואם, בגלל חשיפה ממושכת לרגשות לא נעימים ייווצר כיווץ כרוני בדרכי הנשימה שלנו, יש לנו כביכול מנגנון קבוע בגוף שמגן עלינו מתחושות ורגשות לא נעימים. הבעיה שאז גם רמת החיות, החיוניות, התחושתיות והיכולת הרגשית שלנו תלך ותפחת. לכן בעבודה הביואנרגטית אנחנו קודם כל נרצה לעבוד על המסת השריון שנבנה במהלך חיינו באזור שאחראי על הנשימה ועל העמקתה, כדי להחזיר לגוף את היכולת להגביר את החיות והחיוניות שלו. בתוך תהליך העבודה נצטרך הרבה פעמים ל"עבור" דרך אותם רגשות קשים שגרמו לנו לצמצם את הנשימה.
גם לרגשות יש מנגנוני טעינה ופריקה מולדים, אינסטינקטיביים, שגם את התפקוד שלהם ניתן לראות בצורה הברורה ביותר אצל תינוקות וילדים. כל מנגנון פריקה כזה הוא תנועתי וקולי. צמצום שלו- ישפיע על איכות הפריקה. כדי להרגיש טוב, כלומר לחוש חיות ופתיחות בגוף שלנו, אנחנו צריכים שיכולת הפריקה שלנו תהיה ביחס ישר לטעינה – שלא נהיה טעונים מדי או מדולדלי אנרגיה. כמובן שככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו אמורים לבנות גם את יכולת ההכלה שלנו, יכולת שאפיונה ויעילותה קשורים בד"כ להיסטוריה ולאופן בו הוכלנו.
לרגש של כאב, צער – מנגנון פריקה של בכי, מלווה בקול (!). רבים מאיתנו, כמבוגרים, בגלל מסרים גלויים או סמויים שחווינו לגבי השפעת הבכי שלנו על הסביבה ובגלל השתריינות גופנית, יודעים רק להזיל דמעה, במקרה הטוב, וגם בשביל זה לפעמים צריכים סרט עצוב במקום להיות בקשר גופני ישיר עם הכאב שלנו. בכי של ילדים הוא בכי שמלווה בתנועתיות של כל הגוף; למעשה כבוגרים אנחנו רוצים לנסות להחזיר לגוף את היכולת לבכות בכי עמוק כדי לשמור על היכולת לפרוק בצורה היעילה ביותר את העצב, כאב ואבל שלנו.
כעס גם הוא מלווה בביטוי קולי ותנועתי. רגשות אגרסיבים, אגב, "זורמים" בחלק הגבי שלנו, ופריקה אינסטינקטיבית של כעס כרוכה בתנועה בליסטית, בהדיפת הגפיים ובהדיפת קול חזק קדימה, והרבה פעמים, כמו יונקים טורפים אחרים, גם בשימוש בלסתות ובשיניים.
הרגשות הרכים שלנו, לעומת זאת, זורמים בחלק הקדמי, ביטני שלנו.
מנגנון הפריקה של טעינה של שמחה הוא צחוק קולני עמוק ומתגלגל, של פחד – רעד, נקישת שיניים מלווה בקול בעל איכות מובחנת.
פריקה מינית מלאה, היא כמובן אורגזמה קולית שגם היא מלווה בתנועות קצביות של הגוף.
5. התארגנות מול כוח המשיכה (קרקוע) – ההתייחסות לחשיבות אספקט זה, כמו שפורט בחלק שהתייחס להתפתחות התיאוריה של האנאליזה הביואנרגטית, היא כאמור תוספת משמעותית של אלכסנדר לואן לתיאוריה של וילהלם רייך. קרקוע מתייחס ליחסים שלנו עם כוח המשיכה, את היכולת לזרימה אורכית , לקשר עמוק עם בסיס תמיכה, רכישות שמתקשרות ישירות עם סוגיות התפתחותיות ועם דפוסי ארגון גופני הגנתי. (ה-character).
קרקוע קשור ליכולת לחוש את עצמנו באופן המלא ביותר ביחס לבסיס תמיכה. בהקשר הזה אנחנו שואלים את עצמנו כמה אנחנו "נותנים" את עצמנו, מתמסרים לקרקע, נותנים לכוח המשיכה להשפיע עלינו או כמה אנחנו מחזיקים את עצמנו במקומות שונים בגוף כנגד הרפיה לכוח המשיכה. מבחינה התפתחותית ה"קרקע" הראשונה שלנו היא גוף האם. אם התאפשר לנו מפגש מספיק ומספק," טוב מספיק" כהגדרתו של וויניקוט, ולאחריו תהליך ספרציה הדרגתי ומאוזן, בו הילד יכול להרחיב בהדרגה את המרחק שלו מגוף האם באמצעות הגפיים שלו , בזמן שאימו ממשיכה לשמש כנמל בית אליה הוא יכול לחזור להטענה מחודשת, תתאפשר יכולת השענות על והתמסרות עמוקה לתוך הקרקע.
יכולת זו קשורה בקשר ישיר לאספקט נוסף, לשאלה של כמה מתאפשרת זרימה אורכית, בין הראש, הטורסו והלב, האגן, הרגליים, לתוך האדמה. אנחנו נוטים בד"כ להיות טעונים הרבה יותר בחלק העליון של הגוף – החושים ממוקמים רובם באזור הראש, יחד עם נטייה בתרבות המערבית להתרומם כלפי מעלה, בגלל לחצים להישגיות, לאינטלקטואליזציה, צורך להבין יותר מאשר לחוש; יחד עם לחץ לזקיפות קומה, לקיום זקוף. כדי לאזן זאת חשוב לוודא שמתאפשרת זרימה, הארקה של הטעינה כלפי מטה.
לפונקציה זו גם קשר עמוק עם בניית יכולת הכלה, ועם העמקת הקשר שלנו לקרקע – למציאות.
6. בתנאי התפתחות אופטימאליים, גם מתוך צרכים ביולוגיים-אבולוציוניים עמוקים, אדם בוגר אמור להיות יכול להיות עם לב ואגן פתוחים כלפי בן\בת זוג שנמצאים במצב דומה.
למעשה, המטרה שלנו בטיפול הביואנרגטי היא להבין מה בסביבת ההתפתחות המסויימת שלנו גרם לנו כאורגניזמים אנושיים לאבד חלק מהיכולות האוניברסאליות אותן ציינתי או לצמצם אותן, צמצום שנובע מכמה מעגלי השפעה:
אבולוציוני – במעבר מהליכה על ארבע, שמאפיינת את שאר היונקים להעמדות על שתיים נוצר מצב בו אנחנו באופן קבוע פוגשים את העולם בחלק הרך והפגיע של גופנו, עובדה שכבר כשלעצמה כופה עלינו השתריינות מסוימת.
תרבותי – כשאנחנו פוגשים מטופל עלינו לקחת בחשבון באיזה רקע תרבותי הוא גדל – ואיזה יחס יש למקום ממנו הוא בא לאספקטים בעצמיות גופנית, כמו האם זו חברה ששמה דגש על גבולות ונפרדות, באופן נוקשה, כמו חברות מערביות, בהן תינוק מושכב לישון בחדר משלו, ומטופל משלב מוקדם ע"י דמות זרה וכו', או כזו שבה אין גבולות בכלל, או שיש גבולות גמישים, כמו בחברות מזרחיות או אפריקאיות- שבהם ילד מבלה על גוף אימו מרגע היוולדו, אבל גם חשוף יותר לחוויות פולשניות, וכו'; קיבוץ, שבו תינוקות גדלו בלי הקשר נוסך הביטחון של גוף האם, קולה וריחה (אין אף יונק שמשכיב את גוריו לישון במרחק של כמה מאות מטרים ממנו, בלי הרצף נוסך הביטחון של קרבה לגוף האם) וכו'.
קשרי אובייקט ספציפיים, והשפעתם על בניית דפוסי ההתארגנות הגופנית-נפשית (ה- character) –
התיאוריה הביואנרגטית, למעשה עוד ממשנתו של רייך, תלמידו של פרויד, התייחסה לאיכות קשרי האובייקט בהשפעתם על מילוי הצרכים הדחפיים והאחרים, והשפעתם על היווצרות דפוסי הארגון ההגנתיים הספציפיים- וערכה חלוקה טיפולוגית לסוגי קרקטר ((characters. אספקט זה היה מהמרכזיים בתיאוריה הביואנרגטית הקלאסית. בעשורים האחרונים הדגש נע במידה רבה מהסתכלות טיפולוגית זו, אל עבר נקודת המבט האנרגטית, להשפעות של הנוירופסיכולוגיה ולהתמקדות בטראומה. יחד עם זאת יש חשיבות וייחוד לחלוקה הטיפולוגית, הפשטנית במקצת, להבנת המטופל , ולכן בחרתי להציגה.
כאמור אנחנו נולדים לתוך קשר בעל משמעות קיומית עבורנו. בבסיס, קשר זה עם האובייקט המשמעותי נועד קודם כל לענות על הצרכים האינסטינקטיביים-מולדים שלנו, צרכים שמקבלים ביטוי שונה בכל שלב התפתחותי, ביטוי שהוא בעל אופי פעימתי ומובע תוך תלות גדולה בתגובה מהסביבה. דרך מפגש זה האורגניזם בונה מבנה שמאפשר לו עצמיות גוברת והולכת. למעשה הצורך בהבטחת הקשר ובתגובה מהסביבה, מהאובייקטים המשמעותיים – החיים ב"דיאדה" שמספקת מענה בסיסי לצרכי הילוד- חשובים יותר מביטוי צורך התפתחותי כזה או אחר, ולכן אם יש איום על קיום ה"דיאדה", הוידוא שלא אנטש יבוא לפני הצורך בביטוי צורך התפתחותי מסוים. כלומר האופן שבו יתנהל המפגש המסוים בין גוף הילד על תכונותיו המולדות, צרכיו המשתנים, ודרכי הבעתם הייחודיות, לבין האובייקטים המשמעותיים בחייו, הוא שיקבע את מידת החופש להביע צרכים אלו או לחליפין לחסום את הבעתם. להלן הסבר קצר של החלוקה הטיפולוגית בהקשר של יחסי האובייקט:
הצורך העמוק ביותר של היילוד, עם הגיעו לעולם הוא להרגיש רצוי ובטוח. איכות המגע, איכות המבט, הטיפול בו – ההקשבה אליו וההענות לצרכיו ישפיעו על תחושת הבטחון בשלב שבו הקיום כה פריך. בתקופת החיים הראשונה יש לו צורך לבטא את הצרכים שלו, בעיקר ע"י בכי והושטת זרועות, צורך במזון ובחום ובהיענות לו די בסמוך לביטוייו; בשלב זה ההתארגנות לה זקוק התינוק סביב גופו היא התארגנות חמה, מערסלת, ; אם בשלב התפתחותי זה של תחילת החיים, התינוק חווה בתוך ההתקשרות עם הדמויות המשמעותיות איכות של אדישות, התעלמות, עוינות או אפילו שנאה– מעין וקטור אנרגטי שלילי שפוגע בצורך בהחזקה משרה ביטחון – התגובה הרגשית תהיה של אימת מוות, שבגלל ה"פריכיות" הקיומית בשלב הזה נחוות כממשית, אימה שתיצור קפאון וכיווץ, מעין דפוס התארגנות של "החזקה ביחד" ( together ( holding, שנועד להגן בפני אימה זו. אם האיכות תהיה יותר של חסך, של לקיחת החום, המגע, או של מגע לא רציף – הילד ימשיך לחפש את התמיכה שנלקחה ממנו מחוצה לו, ודפוס ההחזקה יהיה דמוי השענות, תלותיות – של holding on.
ניצני ההתנהלות הגופנית של תהליך הנפרדות, הספרציה, במונחיה של מאהלר, מתחילים כאשר מתעורר בתינוק צורך להתחיל לבדוק את המרחק בינו לבין גוף אימו ולהגדילו בהדרגה – בערך בגיל 6 ח', ע"י דחיפת הגפיים לתוך בטן האם והרחקתה ממנו, כנראה כדי לראותה באופן ברור יותר. לאט לאט מוגברים ביטויי אגרסיה -דחיפה, שימוש גובר והולך בביטויי כוח ועוצמה, שמאפשרים עצמאות גדלה והולכת – "לא רוצה", זריקה, בעיטה, נשיכה וכו'. בשלב זה הילד צריך מולו מישהו שיוכל להכיל ביטויים אלה מבלי להרגיש דחוי ומבלי שהתינוק ואח"כ פעוט יצטרך לאבד חלקים מעצמו, וגם שיוכל לשים לו גבול שינסוך בו תחושת בטחון. בשלב הזה מתחולל תהליך גופני חשוב עם השלכה ממדרגה ראשונה על תחושת העצמיות והשליטה של הילד, שקשור בתהליך השליטה בצרכים. ברמה הגופנית תהליך זה קשור בהיווצרות תחושה של קיום צינור פנימי מרכזי, שדרכו עוברים חומרי ההזנה ושלילד יש שליטה גוברת והולכת בויסות שלו, ולכן בחייו. הסכנה בשלב הזה קשורה בקושי של ההורה, בגלל סוגיות שקשורות במבנה שלו, לאפשר לפעוט את הויסות של מרחק ושל שליטה. פלישה ביחס לצרכים אלה תגרום לעצירת תנועת הדחיפה, ולאגירה של האגרסיה במרכז הגוף. דפוס ההחזקה יהיה של holding in.
בערך באותו שלב, קורה מעבר התפתחותי חשוב נוסף בכיוון של יותר אוטונומיה – הילד עובר משכיבה, ישיבה וזחילה לעמידה והליכה, מגלה את העולם במינח האנכי, וכמו שקורה בשלב הזה, של הנרקיסיזם השניוני, מתאהב בעצמו ובעולם, ומרגיש כאילו המציא אותו. מאוחר יותר, בשלב הרפרושמנט (התקרבות מחדש), כשהאשליה הזו מתנפצת, יחד עם הריאליזציה של החולשה והשבירות שלו, וההבנה שהתרחקות שלו מהאובייקט גם מרחיקה את האובייקט ממנו, יש תחושה של כשלון, דיכאון מסוים. הצורך בשלב זה הוא בקבלה, תמיכה בירידה, בנפילה שלו, מעין "תמיכה מלמטה". הסכנה בשלב הזה היא שימוש של ההורה בילד ובהצלחותיו לצרכיו הוא, וקושי לקבל אותו כפי שהוא, כנפרד, שיכול ולא יכול בעת ובעונה אחת. הפתרון שהילד ימצא היא לעלות כלפי מעלה, "מעל" עצמו, בדפוס החזקה של holding up.
בשלב הבא – קורים כמה תהליכים חשובים – הילד אמור היה לצאת מהשלב ההתפתחותי הקודם עם חוויה יותר מבוססת של עצמי אוטונומי – עם יכולת לחוש שווה וקיים, גם אם לא מושלם. השלב הבא בתהליך הספרציה הוא שלב קביעות האובייקט,- כיוון שלילד יש יותר את עצמו, גם האחר יותר קיים, גם אם לא נוכח. בשלב הזה הילד מסוגל לאהבה שהיא כבר לא רק נרציסטית, לא רק למילוי צרכיו, אלא אהבה שהיא כבר יותר מכוונת קשר, שיש בה יותר קבלה ונתינה. מבחינה תנועתית המישורים הדומיננטיים הם האנכי והחיצי; יש יותר חיוניות בגוף, (למשל ניתור ודילוג מתפתחים בשלב הזה); יותר יוזמה ואומץ לחקור את הלא -נודע, הנסתר. בעיקר בגוף. מכיוון שבשלב זה, מבחינת ההתפתחות הפסיכוסקסואלית, האנרגיה המינית יורדת לאגן, יש יותר גילויי אוננות. זהו שלב חשוב בביסוס האהבה העצמית כבן או כבת. זהו השלב הפאלי, לפי הקלסיפיקאציה של אנה פרויד. בשלב הזה מתחיל להיות הבדל יותר ויותר משמעותי בין מבנה גוף של בן ושל בת, והבדל בתנועתיות – הבת מפתחת יותר תנועתיות מעגלית, הבן – יותר תנועתיות חיצית, פאלית.
בשלב הבא – השלב האדיפאלי – מתווסף למישור האנכי והחיצי בשדה התנועתיות גם המישור האופקי – מישור הקומוניקציה. המיניות כבר פחות אוטו ארוטית, ויש יותר התייחסות לאובייקטים חיצוניים, שכוללת לעיתים התייחסות עם גוון פלירטוטי להורה מהמין השני. בשלב זה יש צורך בהורים שיכולים להכיל את התרגשות הילד מבלי להשתתף בה באופן פולשני, מחד, או לגנות אותה מאידך. בכל השלב הזה יש צורך בהרבה התפעלות משני ההורים, תבוא לידי ביטוי בצורה מכבדת ולא פולשנית. השתמשות או דחייה של היציאה החוצה באופן החדש הזה תגרום לילד להסיג את ביטויי האהבה שלו. דפוס ההחזקה שיווצר יהיה של holding back. במקרים של פולשנות או דחייה חמורים של התנועה המינית יותר ייווצר כיווץ באגן, או פיצול בינו לבין פלג הגוף העליון.
אי מילוי של תנאים אלה, בשלבי ההתפתחות השונים יגרום לילד לעצור את התנועה הספונטאנית שלו בעזרת מערכת השרירים שלו כדי להגן על עצמו, במחיר ויתור על חיות. הילד יצטרף למסרים המכווצים שהוא חווה מבחוץ, סוג של הפנמה גופנית של האובייקטים שמגנים את התנועה הספונטאנית שלו. הרבה פעמים רגשות כמו בושה, אשמה, ביקורתיות ודפוסים שונים של שנאה עצמית ישמשו כחיזוק למערכת המכווצת – מערכת שלילה עצמית. מערכת זו תלווה אותו לאורך חייו, כמנגנון הגנה, כל עוד לא נעשה תהליך ריפוי שמשנה את התחושה הלא מודעת לגבי התנועה האותנטית.
בעבודה הטיפולית הביואנרגטית, במסגרת של קשר טיפולי עמוק, תוך כדי הסתכלות והקשבה נחשפים דפוסי הארגון הגופני, רגשי, מנטאלי והתנהגותי. ברמה הגופנית מזוהים דפוסי המתח השרירי ותפקידם במשק האנרגטי של המטופל. ברמה הרגשית – מעובד תפקיד המבנה ההגנתי בקשר ההיסטורי שלו. לאורך כל התהליך הטיפולי נעשה ניסיון להבין את מורכבות המבנה ההגנתי הגופני-רגשי; איזה ביטוי רגשי נחסם, מה לא קיבל רשות לבוא לידי ביטוי וכו'. העבודה הטיפולית קשורה בעבודה גופנית שמתמקדת בהמסת השריון השרירי, יחד עם ניסיון לשנות את דפוסי ההתנהלות הרגשיים והתנהגותיים; מושם דגש על החייאת הגוף, בעזרת עבודה תנועתית, נשימתית וקולית, במטרה לאפשר לתנועה שנחסמה לשוב ולבוא לידי ביטוי, כשהפעם היא תתקבל לתוך קשר טיפולי תומך. הרבה פעמים נעשה ניסיון להקשיב למסר שהגוף מעביר, וניסיון לתת לו לבוא לידי ביטוי.
מטפלים באנאליזה ביואנרגטית הם קודם כל מטפלים מוסמכים מאחד מתחומי בריאות הנפש, ובתוך הפרקטיקה הביואנרגטית מושם דגש רב על כללי המסגרת הטיפולית המקובלת ולכל רובדי הקשר ביחסי מטפל-מטופל.
*שתי ההרצאות ניתנו בהשתלמות לעובדי המרפאות לבריאות הנפש של קופת חולים כללית, מחוז צפון, שניתנה ב-2009.
מקורות תיאורטיים: וילהלם רייך, אלכסנדר לואן, פיליפ הלפר, מרגרט מאהלר, דונלד וויניקוט, סטפן גונסון, הגב' רחל וולף (קורס יחסי אובייקט), הגב' אביגיל שחר (חומר כתוב מקורס התפתחות העצמי הגופני).
