מאמרים ודוגמאות קליניות מאסכולות שונות מתמקדות ברגע או בשרשרת אירועים מכונני חיבור. איך נוצר / נפתח שביל לחיוניות, ופרסונליזציה לעומת דה-פרסונליזציה, איך נפתח מרחב לחוויה של משחק, הבעה, הנאה בשונה מחוויה של בידוד, קיפאון, ריקנות ודכאון . דונלד ויניקוט,[1] היטיב לתאר זאת, בהתייחסו לחוויה מתהווה : "השתכנות הנפש בגוף", נוכחות דינמית משתנה, ממש כמו בתהליך הנשימה, מרגע לרגע. חוויה של היות, המאגדת בתוכה את הרגע ואת ההיסטוריה הנפשית-גופנית ואף יותר מכך, את ההיסטוריה של היחסים עם הסביבה ואת הרגע העכשוי בקשר עם הסביבה. השתכנות הנפש בגוף היא לא אידיאה, היא פוטנציאל הכרחי. תנועה אל, שייכות עמוקה של הסובייקט אל עצמו ועצמו בסביבתו. השתכנות, שמחייבת התחדשות שהיא כל הזמן בקשב, ניתור ותגובתיות מבנית גבוהה למצבי הפרעה שעולים מתוך האורגניזם או מסביבתו.
הפוטנציאל להיות במצב בו "הנפש אינה שוכנת בגוף" הוא מידתי, בהתאם למצבי עצמי שונים. כשמידת אי-השתכנות הנפש בגוף רבה, זו דיסוציאציה. מנקודת המבט האנרגטית, "השתכנות הנפש בגוף", זהה לפונקציה של הקרקוע, מושג מרכזי בתיאוריה ופרקטיקה של האנליזה הביואנרגטית. אך קרקוע הוא מונח המאפשר גם התבוננות על העצמי בקשר עם אחר, כלומר על היכולת להתמסר לגוף אחר.
תהליכים אנרגטיים מונחים בבסיס כל התפקודים של האורגניזם. האנרגיה היא אנרגיה ביולוגית. אלכסנדר לואן תאר את האדם כמי שנושא את כור ההיתוך של עצמו, וכמי שמקיים בתוכו בערה איטית מתמשכת בסביבה מימית. למרות שאין לנו דרך לראות אנרגיה, לתהליכים אנרגטיים יש ביטוי בתנועה הפלסטורית ובמופעים אקסטטיים. בהמשך לפרויד ולחשיבה האקונומית, רייך תאר את מערכת היחסים עם הסביבה הפנימית והחיצונית במונחים של צבירה של אנרגיה ופריקה של אנרגיה. רייך טען להימצאותנו בעודפות בצבירת האנרגיה ולכן תנועה בכלל ותנועה מינית עמוקה בפרט הם אופנים של האורגניזם לפרוק אנרגיה עודפת. מצב של הנאה כולל התרחבות אנרגטית מהמרכז אל הפריפריה של הגוף וכל הפרעה מעוררת נסיגה מהסביבה ותנועה פנימה אל ליבת העצמי, או במקרה של תא בודד – אל גרעין התא. בציר האנכי של הגוף, חרדה מעוררת תנועה המנוגדת לכיוון אנרגטי של פריקה אל האגן. רייך תאר איך במהלך ההתפתחות, התנועה הווגטטיבית נחסמת ונבנות הגנות הפועלות בשרות הישרדות האורגניזם אך התאמות הסתגלותיות אלו אינן מאפשרות לתנועה הפעימתית והאורגסטית להיות נוכחת במלואה. תנועת הנשימה היא הביטוי הפונקציונלי המיידי הן לחסימה והן לאפשרות לעבודה טיפולית לשם פתיחת הסגמנטים החסומים ולהבעה הרגשית הוגטטיבית. אלכסנדר לואן, שהיה מטופל ותלמיד של רייך וממשיכו בפיתוח תיאורתי, ראה בתנועה הפעימתית ובנשימה את הבסיס להבנת התהליכים האנרגטיים והוא מיקם את התנועה האורגסטית לאורך הציר האנכי של הגוף ובהתמודדות ממשית עם הגרביטציה. זהו רעיון חדש ומהפכני המאגד בתוכו כמופע תאורטי ודינמי את נקודת המבט האנרגטית. כהגדרה, קרקוע, הוא היכולת להיות נוכח/ת בהבעה ובבעלות על התנועה שלי עם עצמי ובקשר. זוהי התבוננות פונקציונלית המאפשרת התרחבות, הנאה ותנועה אל האחר אך גם השהיה והתאפקות. זהו תהליך התפתחותי השואף בבריאות ליצור אינטגרציה בין פונקציות סומטיות, רגשיות ומנטליות – היכולת למודעות עצמית (self-awareness), היכולת להבעה רגשית (self-expression),והיכולת להכלה עצמית (self-possession).
התפתחות היא תוצר של יכולות ושל סביבה. סביבה מאפשרת, היא סביבה שתומכת בכך שהיכולות של הילד/ה ינועו בהתאם לגיל ולפוטנציאל מולד. הפרעה היא תמיד גם סיפור של הישרדות והתמודדות. אנו נוטים לחשוב שהדברים שאנשים עושים והסביבה בה אנו חיים אינה רק אקראית, יש לה כוונה והשפעה המתוקשרת בדרכים שונות ומשפיעה על הגוף נפש. תרבות, שפה, מיניות כוח חיבה וטוב. כול התהליכים הללו נספגים אל הגוף באופן שונה, נספגים ומשפיעים ולכן התארגנות פסיכו-גופנית (character) היא מודיפיקציה האפשרית של האורגניזם בסביבתו.
ד"ר סקוט באום, אנליטיקאי ביואנרגטי, מתאר איך החוויה של קיומו של טוב בעולם, כלומר ידיעה עמוקה שהחיים עיקרם בחיים, נוגעת באותה השתכנות הנפש בגוף, חוויה נפשית/גופנית הנוגעת לעצמי ולעצמי בקשר. אך עבור רבים, סיפורי הגוף הם סיפורה של אותה תנועה ספונטנית שלא קבלה מענה, או שפגשה אלימות והכחדה ושלכן לא התקיימה אפשרות לאותה השתכנות בעצמי והיכולת להרפות לקשר מיטיב נפגעה.
אנו מזמינים בטיפול את המטופלת לספר את
הגוף והחיים שהוא נושא בתוכו וכל זאת כי אי אפשר לספר את סיפור הגוף, מבלי אחר/ת מתבוננת
שיש לה סיפור גוף משלה. הדחף לראות, כמו הדחף להתגלות, כרוך בחציית המחסום של המבט.
הפסוק "כבוד אלוהים הסתר דבר"[2] אינו נושא רק
באימת המוות של המבט אלא מוסיף את האתיקה שיש במידה ובמנעד הנדרש במרחב של הנסתר והמתגלה.
בשונה מנעיצת מבט, הצצה לרגע לעולמו של אחר היא פעולה צנועה. כמטפלים קיימת בנו
ההכרה כי ניתן במרחב הטיפול, בו זמנית, ולאורך זמן ארוך להציץ אל הנורא ואל הטוב.
[1] דונלד ויניקוט, הבסיס של העצמי בגוף, הפסיכולוגיה של השיגעון, עם עובד 2018
[2] תלמוד ירושלמי חגיגה ב א ע"ז ע"ג.
