היחידה ללימודים בינתחומיים, התכנית ללימודי פרשנות ותרבות, אוניברסיטת בר-אילן, תשפ"ב
העבודה נכתבה בהנחייתם של:
פרופ' ענר גוברין, היחידה ללימודים בינתחומיים, התכנית לפרשנות ותרבות, אוניברסיטת בר-אילן
ופרופ' משה צוקרמן, מכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, אוניברסיטת תל-אביב
תקציר
עבודה זו מבקשת לצלול אל תוך השדה החידתי של המוסיקה, ולהעמיק את הבנת הקשר שבינה לבין הטיפול. טענתו המרכזית של המחקר היא כי כוחה המרפא של המוסיקה נובע מטבעה האחדותי: כתנועת ביטוי האוחזת בגופני ובנפשי גם יחד, ומתרחשת על ציר הזמן, היא מהווה קשר בין האדם לעולם ובין העבר להווה ולעתיד.
טענה זו מתבססת על קריאה, מנקודת מבט פסיכולוגית-נפשית-אנרגטית, בשלושה תחומים העוסקים בטבעה ובמקורותיה של המוסיקה: הפילוסופיה של המוסיקה, תפיסתם של מוסיקאים את משמעות המוסיקה, והכתיבה הפסיכואנליטית על המוסיקה. לשם חיבור בין התמות העולות ממקורות אלה לבין ההתבוננות הטיפולית האחדותית, רותמת העבודה את התיאוריה הפסיכואנליטית של ווילהלם רייך (1897-1957 ,Reich Wilhelm) ואת האנליזה הביואנרגטית (1). התיאוריה והפרקטיקה שפיתח רייך, מבוססות על מפעל חייו שעסק בחקר עמוק, רחב ואחדותי, של החיים כמכלול: מרמת התא, דרך האדם השלם, הזוג, ההורות, החברה, ועד הקוסמוס. תיאוריה זו מייחסת את מקורן של ההפרעות והפתולוגיות הקליניות לשבר או לפיצול באחדות הקיומית. על אף שרייך היה מהבולטים מבין יוצרי התשתית הסיסטמטית לתפיסה אחדותית בפסיכואנליזה, התיאוריה שלו נשמטה מכל ההוגים שבאו אחריו בפסיכואנליזה שעסקו באופן כזה או אחר בנושא האחדות. חלק ניכר מעניינו של מחקר זה הינו השבתה של תיאוריה זו ושזירתה עם התיאוריות הקליניות שהפציעו וממשיכות להפציע לאחר חייו הקצרים של רייך.
המחקר חושף לא רק את הפן הגופני שנשמט מהפסיכואנליזה, אלא גם את המוסיקלי-אודיטורי של החוויה. אמנם ניתן היה לקוות שתחום הטיפול במוסיקה יחבר מחדש ויטמיע אל תוכו היבטים אלה, אך התייחסות מוסיקלית-אנרגטית-גופנית כזו חסרה במקורות הספרותיים בכלל ובספרות הטיפול במוסיקה בפרט. עבודה זו מדגישה, אם כן, מהות זו של המוסיקה, את חשיבותה בהתפתחות האדם וביחסיו עם סביבתו, ואף מציעה את הטמעתה של התייחסות כזו במכלול החוויה במסגרת הטיפולית.
המחקר דן בשאלות: כיצד ניתן להבין את המוסיקה במונחים פסיכוסומטיים ואנרגטיים; מהו מקומה של המוסיקה בקשר האנושי, החברתי והטיפולי; בהיותה תופעה וחוויה אחדותית, כיצד תורמת המוסיקה לריפוי האדם והחברה.
הקריאה במקורות העוסקים במוסיקה מזה, וההתבוננות הרייכיאנית והביואנרגטית מזה, מסייעות לאשר ולבסס את הטענה המרכזית בדבר אופיה האחדותי של המוסיקה, ואף מסייעות לגבש המשגות חדשות העשויות לשמש את השדה הטיפולי בכלל ואת הטיפול במוסיקה בפרט. התובנות העולות ממיזוג זה יתחלקו לשלש חטיבות: הראשונה עוסקת במוסיקה כתנועת ביטוי המחברת גוף, נפש ורוח. כפרי יצירתו של האדם, ניתן לראות בה שלוחה (extension) שלו, המבטאת את התארגנותו הגופנפשית ואת הווייתו הרוחנית והאנרגטית, ובשל כך היא 'מספרת' על מצבו, עברו, תשוקותיו ויחסיו עם סביבתו.
החטיבה השניה עוסקת בעצמי המוסיקלי, הן התרבותי והן האינדיבידואלי, מנקודת מבט קרקטריולוגית: מכיוון שהאורגניזם האנושי הנו יצור חדיר כבר בטרם לידתו (וחדירותו בפן האודיטורי אף קודמת לויזואלי), לסביבה הצלילית משמעות עצומה בהתפתחותו. תכונת החדירות האנושית הינה מקור לשבר באחדות ובעקבות זאת לשינויים קרקטריולוגיים, המובעים כחותם בביטויו המוסיקליים של האדם (בנקודה זו אף תידון שאלת קיומה של מוסיקה הרסנית). מאידך, חדירות זו היא גם תנאי הכרחי לריפוי ולטרנספורמציה.
נושאה של החטיבה השלישית, אם כן, נוגע לתחום התהודה האודיו-סומטית כבסיס לתהליכי ריפוי. מוסיקה נובעת מרטיטה, הן בהיבט האקוסטי והן בהיבט הגופנפשי האנושי. רטיטה זו מהווה תנועת אנרגיה ממשית אשר חורגת מהעצמי, מניעה את סביבתו המיידית ומתפשטת אל עבר הקוסמוס, ועל כן ניתן לראותה כתנועה טרנסנדנטית. גוף תהודה, כילי כמו גם אנושי, עשוי להכיל ולהשיב רטיטה, וכך לשמש קרקע להתמוססות ולהתעצמות. מכאן שסביבה אנושית-צלילית פועמת עשויה להניע את שעצר וקפא, ולאחות חיבורים שנותקו. כאומנות המתרחשת על ציר הזמן ואף מבטאת אותו, מביאה המוסיקה את העבר אל תוך הקיום בהווה, וכך גם מקרינה אל העתיד.
יישומן של ההמשגות הביואנרגטיות-מוסיקליות שגובשו בפרק הרביעי, יודגם בפרק האחרון באמצעות ניתוח המיתוס של אכו ונרקיסוס. התבוננות מנקודת מבט בין-תחומית זו תוביל להבנה חדשה של הדמויות ושל היחסים ביניהן, וכן של איכויות נוספות – מוסיקליות, טיפוליות, תרבותיות, חברתיות ומגדריות.
1 – גישה טיפולית אנליטית, שהיא פיתוח עכשווי של התיאוריה הרייכיאנית, המתייחסת לגוף הממשי כמהות יסודית בתהליך הטיפול ומתמקדת בהתבוננות ובחקירה של תהליכים פסיכוסומאטיים התפתחותיים ואדפטיביים, על בסיס ההנחה שגוף ונפש זהים מבחינה תפקודית.
