אחדות
רייך חקר את טבע האדם והאופן בו הוא מתקיים כאחדות גופנית-נפשית בעולם, החל מהקשר האנרגטי ליקום ועד לחייו במסגרת החברה, המשפחה, ובקשר מיני. אחד משדות ההשראה לחשיבתו הפילוסופית והפרקטית העמוקה היה חדר הטיפול הפסיכואנליטי.
כשהוא מזקק ומבחין את אחת מתרומותיו המרכזיות לשדה הטיפול הפסיכואנליטי הוא אומר:
"לצד המה של הטכניקה הפרוידיאנית המוכרת אני מציב את האיך"
והוא ממשיך: "הבנתי שהצורה של ההתנהגות ושל התקשורת חשובה יותר מהתוכן שנאמר". לתפיסתו מילים יכולות לשקר, התבטאויות לא מילוליות לעולם לא. הצורה של הקומוניקציה יותר מהתוכן המילולי שלה היא הביטוי הישיר של הלא מודע.
קשה לדמיין טפול נפשי ללא מילים. ההבחנה החדה בחשיבות ההתבוננות בשילוב בין המה והאיך, התוכן והצורה, המילולי ושאינו מילולי התפתחו בעשרות השנים שאחרי רייך, בשדה הפסיכואנליזה, התירפיות באומניויות, התירפיות ממוקדות הגוף, המחקר ההתפתחותי, תיאוריות ההקשרות והנוירופסיכואנליזה.
ההתבוננות של רייך באיך כוללת בתוכה את ההנחה שמקור החיוניות של האורגניזם האנושי מושתת על החיות ברקמות הגוף. התנועה הפעימתית של כל תא בגוף, של איברי הגוף ומערכות הגוף היא התשתית להבעה העצמית. רייך רוצה לדעת איך ההבעה הרגשית הגופנית מתקיימת בתקשורת בכלל ובתקשורת בחדר הטפול. כמה היא נחסמת ע"י שריון הגנתי גופני-רגשי וכמה היא מצליחה להגיע לידי ביטוי. רייך מפנה מבט חד וסקרני לתחושות גופניות כמו כיווץ באזור הלב, רעד או מתח של השרירים, לחץ על הגולגולת, תחושות חום וקור, צמרמורת, קשיים בנשימה, בחילה, תחושות של ריחוף, תחושה של נפילה ועוד. הוא מתעניין בסקרנות רבה בהתנהגות ובתנועות הגוף הלא רצוניות. בדיוק כמו שהפסיכואנליטיקאי הקלאסי יקשיב קשב עמוק לאסוציאציות החופשיות שיבטא המטופל. מצבי הנאה וביטוי מלא באים לידי ביטוי בתנועה מרוגשת מהמרכז של האורגניזם לפריפריה של הגוף, ואל העולם. לעומתם מצבי חרדה וסטרס יבואו לדי ביטוי כתנועה מהפריפריה אל הגרעין, בהתרחקות מן העולם, אל תוך האורגניזם. לרייך הייתה יכולת מיוחדת להתבונן לעומק אל תוך ההוויה האנרגטית-גופנית-רגשית של המטופל ושל הדיאדה הטיפולית, מה שהתפתח בהמשך לאבן יסוד – נקודת מבט אנרגטית, הכוללת התבוננות רגשית-גופנית – בכמות האנרגיה, מידת התנועתיות שלה, כוון האנרגיה, אופן ההתרחבות וההתכנסות, הפעימתיות. רייך התווה לנו דרך יקרה לשים במרכז החשיבה והפרקטיקה הטיפוליים את הציר של חיות ומוות בקיום ובהבעה של האורגניזם.
אנג'לה קלופטש אנליטיקאית ביו-אנרגטית אומרת שבשונה מפרויד, שראה בגוף בהכרח את התשתית ממנה נוצרת בהמשך היכולת להסמלה ולמילה, רייך התייחס לגוף כגוף אנרגטי של תאים, שרירים, בשר ותנועה, הגוף שניתן לראותו, שניתן לגעת בו, נושא של ההרגשה והחוויה בהווה כמו גם מכיל את חוויות העבר. בהקשר הטיפולי יש התעניינות בחופש של האימפולס להביע ולהיות ידוע. ההתייחסות לגוף אינה כמקום יותר פרימיטיבי ולא כאמצעי לאקטינג אאוט, אלא במשמעות של הבעה וחיוניות.
דניאל שטרן, טבע את המונחים ידע מפורש – explicit knowledge וידע מובלע – implicit knowledge. זו הבחנה דומה לבין מה שמגיע באופן מפורש מהמלה לבין מה שמגיע בין המילים ומעבר להן. מנקודת מבטו שתי צורות ידע אלו מרכיבות יחד את החוויה ואת התקשורת. כמו רייך הוא מציע לנו התבוננות שלא מציבה היררכיה בין הגופני לנפשי בין תשתית החוויה לבין ההסמלה שלה. אלה מתרחשים בד בבד וביחד יוצרים את מלוא העומק של החוויה ושל הויטליות. בספרו "צורות של ויטליות" הוא מעמיק לתוך האיך הזה, שבדומה לתפיסתו של רייך, זהו מימד חי ותקשורתי המתווסף למימד התוכן המילולי. צורות של ויטליות אינן תוכן והן אף אינן רגשות. הן מרכיבי היסוד הלא מילוליים של החוויה האנושית, בחיי היומיום ובאומנות, באופן בו היא מתהווה ומתקשרת. הויטליות על פי שטרן מורכבת מתנועה, זמן, כוח, מרחב וכיוון. דרכן נוצרת התחושה שהחוויה קשורה לאדם חי שקיים בעולם המציאותי, שנע בזמן ובמרחב עם כוח וכיוון. הן שנותנות לסיפורים את המשמעות, הן שמעניקות לאדם את הייחודיות, את החתימה התנועתית שלו. דרכן נוצרת האפשרות לאמפטיה ולתקשורת.
בדומה לרייך שראה אפשרות שהאינטלקט יהיה חלק מהפעילות הוגטטיבית החיה של האדם, מחובר ומאוחד עם אפקט חי, שטרן אומר שצורות הויטליות מצויות גם בחשיבה והוא מצטט את איינשטיין שאמר שתחושות של תנועות גופניות קיימות כשהוא חושב מתמטיקה.
אלכסנדר לואן מתאר את הפגישה הראשונה שלו אצל רייך ב1940. הוא מתאר קטע ממנה: רייך הנחה אותו לשכב, להרפות ולנשום, לתת לתנועת הנשימה לקרות כשהוא מציע לו לפתוח את פיו ולשחרר את הלסתות. אחרי זמן רייך מסב את תשומת לבו שהנשימה שלו רדודה ומשתף כיצד הוא רואה וחווה את זה. עם הזמן הנשימה נעשית עמוקה יותר ומשוחררת. רייך מציע לו להטות את ראשו לאחור ולפתוח את עיניו לרווחה "צעקה התפרצה מגרוני" כך מתאר לואן, זעקה שלא ידע כלל על קיומה. הוא ממשיך ומתאר שהצעקה הפתיעה אותו, שלא היה מחובר אליה רגשית, אך ההבעה הלא מתוכננת הזו שנבעה עמוק מתוך גופו העירה אותו להבין שיש בתוכו הרבה רגשות, דמיונות, חוויות להכיר, לעכל ולבטא; חוויה עזה שנשארה חרותה בגופו ובנפשו, שיצרה נקודת התחלה לטיפול האישי שלו אצל רייך, לחשיבתו על כל גלגוליה, וליסוד 16 שנים אח"כ את הארגון של האנליזה הביואנרגטית, על בסיס הבנתו העמוקה את התיאוריה של רייך ועם הבנות ופיתוחים רבים משלו.
מטפלים ביואנרגטים המשיכו בכל עשרות השנים מאז לחקור ולפתח את התחום מבחינה תיאורטית וקלינית. נקודת המבט האנרגטית היא היסוד לגישה הפונקציונלית האחדותית. שימת הלב לתחושות והבעות הבאות מן הגוף נותנת מקום חי לכאן ועכשיו של חדר הטפול, עם אפשרות לחיבור חוויתי לשם ולאז. הגוף מכיל בתוכו גם חוויות חושיות בסיסיות ביותר, וגם חוויות מורכבות החל מתחילת החיים, פרדיגמות ודינמיקות של יחסים וחוויות קיומיות בעולם.
לואן שם במרכז חשיבתו את מושג העונג שעם הזמן התפתח גם למושג של חדווה (JOY) הוא רואה בו כמחזיק את משמעות החיים. התנסות של חדווה אמיתית תהיה כרוכה תמיד בתחושה פיזית של עונג. במצב של עונג, תנועות הגוף נעות בחופשיות באופן ריתמי ובהרמוניה עם הסביבה.
הרצף עונג-כאב נמצב בבסיס כל ההרגשות המחשבות וההתנהגויות של בני האדם. העונג קשור קשר ישיר להבעה ולתקשורת. שיחה יכולה לעורר חדווה כאשר היא הדדית, כאשר נוצרת קומוניקציה של רגשות, זה קורה בין שני הגופים, זה קורה על פי לואן במיוחד דרך הקול זורם, שמשקף על פי תפיסתו יותר מכל דבר אחר את הפנימיות של האדם, ואת הביטוי הייחודי הנובע מעומק האישיות. דרכו ניתן לזהות את הרגש ואת אופנות ועוצמת הביטוי שלו.
ככל שיש יותר יכולת למוטיליות פנימית, לתנועה, להבעה, ככל שהנשימה חופשית ועמוקה מספיק, כך יש יותר אפשרות להיות במגע עם הרגשות הזורמים בגוף, עם הביטוי שלהם ועם חוויה של חיוניות אמיתית. כדי שזה יהיה אפשרי אדם צריך להתמסר – to surrender לזרימת הרגשות בגוף. פגיעות עמוקה תצמצם את היכולת להתמסר גם ברמה התוך אישית וגם ברמה הבינאישית
הריגוש והחיוניות המצויים בעונג, הם על פי לואן, ההתחלה של כל תהליך של יצירה. העונג והיצירתיות כרוכים זה בזה ומזינים זה את זה. היצירתיות וההתחדשות הן שמבחינים בין צורת חיים של הישרדות ושל מוות פנימי לבין חיים של הנאה וגדילה, הכרוכים בהתרחבות גופנית-נפשית.
סקוט באום, אנליטיקאי ביואנרגטי, מבין את דבריהם של רייך ושל לואן על האפשרות של התרחבות והאפשרות לחוש חדווה, כקשורים קשר ישיר לקיומו של הטוב בעולם, ובמידה וגדלת בסביבה מיטיבה תתהווה האפשרות לחוות אותו ולהאמין בקיומו.
אחת מאבני החותם של לואן היא הפיתוח התיאורטי והקליני את מושג הקרקוע. המושג מתייחס ליכולת של האדם לעמוד על שתי רגליו להתמודד עם המציאות של חוויותיו, של גופו, של עצמו בעולם ושל יחסיו עם הסביבה באופן אקספרסיבי, חי ומווסת. מקורה של חווית הקרקוע הוא באיכות ההחזקה האנושית הראשונית, חוויה שמתחילה עוד בעוברות וממשיכה בינקות. חווית היחסים בקונטקט אנושי היא זו שמאפשרת לחוויה מקורקעת של העצמי דרך מודעות לתחושות, למגע, לבטחון בתוך מגע, לחוויות של קרבה ושל נפרדות. מהבסיס של ההתמכות הפיזית והיחסים הגופניים עם האם מתפתחת בהדרגה הנפרדות ואיתה היכולות הפיזיות של לזחול, להתיישב, להזדקף ולהיעמד.
מכיוון שלואן שם דגש על האופן שבו האדם יכול להיות במציאות הרגשית שלו ובעולם באופן חי ויציב, בקליניקה הוא מייצר מרחב התבוננות על האפשרות של האדם לעמוד על שתי רגליו באופן אנכי, מתוך התמודדות עם הגרביטציה. הוא מתעניין בגל הפעימתי המקרקע לאורך הציר האנכי. הגל הפעימתי בהגיעו מהקדקוד דרך מרכז הגוף למטה יוצר פריקה אל האדמה דרך כפות הרגליים ומשם עולה מוזן מהאדמה דרך מרכז הגוף לקדקוד, שם נוצרת פריקה דרך הראש כלפי מעלה. במצב מקורקע, כפות הרגליים הן במגע חי עם הקרקע, הרגליים טעונות אך חופשיות ממתחים, כך שמתאפשרת חיות ומוביליות, ביטויים של ספונטניות, של תנועה לא רצונית רוטטת בגוף. כל המימדים – המנטלי, הרגשי, הפיזי והאנרגטי בתהליך זה של קרקוע מתרחשים בו זמנית.
לואן מציע שקרקוע אפשרי כשמתאפשרת אינטגרציה תנועתית אנרגטית בין התמוססות (surrender) למוביליות. במצב רצוי ישנה אפשרות להתקרקע לקרקע ולתוך עצמנו ומשם מתפתחת המוביליות שלנו. אם לאורך ההתפתחות, לא הייתה קרקע חיה מספקת התפתחו דפוסים של החזקה עצמית, הכוללת החזקת יתר אנרגטית ומנטלית. את הקושי להתקרקע לואן מדמה לזרע של פרי שניתק טרם זמנו מהעץ ויתקשה להשתרש בקרקע.
ככל שהאנליזה הביואנרגטית עברה עם השנים להתייחס בקליניקה למרחב הקשר וככל שהחלה לחקור יותר ולטפל במקרים עם הפרעות ראשוניות מושג הקרקוע התרחב בהיבט הקליני וכולל היום העמקת היכולת לשאת רגשות וחרדות ממקורות ראשוניים, לחיות בטיפול מצבים רגרסיביים, כך שההתעניינות בקרקוע חוזרת לתחילת החיים הרבה לפני היותנו במצב האנכי. המשמעות הקלינית בעבודה הביואנרגטית היא שהקרקוע מתהווה בחדר הטיפול גם מתוך ישיבה או שכיבה, בתוך מארג מתהווה של גוף המטופל עם גוף המטפל.
כתיבתו של ויניקוט שהיא בעצמה מלאה בחיוניות ובתנועה מספרת לנו חודרת ומעמיקה לעולמות הגוף-נפש, החיוניות והיצירתיות. אוגדן כינה את כתיבתו של ויניקוט כ"ביוגרפיה של תחושת החיות". בחלקים רבים היא דומה ומהדהדת את כתיבתם של רייך ושל לואן ובחלקים אחרים היא שונה. אפשר לאמר שהם מאירים ומשלימים זה את תורתו של זה.
האופן בו ויניקוט מתאר את העצמי האמיתי מהדהד ומעמיק את הבנות היסוד של האנליזה הביואנרגטית בהתייחסות הישירה לבסיס הנפש כמצוי ברקמות הגוף. "העצמי האמיתי בא מהחיות של רקמות הגוף ומפעולת תפקודי הגוף, כולל פעולת הלב והנשימה….כל מעשהו אינו אלא לקבץ את פרטיה של חווית החיות".
וכן – "בסיס הנפש הוא הגוף, ובהתפתחות הגוף הוא ראשון. הנפש מתחילה כעיבוד דמיוני של תפקודים גופניים, כשהמשימה החשובה ביותר שלה היא לכרוך יחד התנסויות עבר, יכולות גלומות ומודעות לרגע ההווה וכן ציפיות לעתיד. כך מתהווה העצמי לכדי קיום"
בתהליך ההתפתחותי הוא מתייחס בפירוט לתפקידה של הסביבה לספק היענות תואמת לצרכי התינוק, שעדיין לא חווה עצמו כבעל עצמיות נפרדת. אופן ההיענות הזה הוא קריטי לגבי התוצאות ההתפתחותיות. מצד הסביבה הוא כולל משוקעות רגשית עמוקה, החזקה וטיפול המושתתים על הטיפול הגופני ועל שותפות פסיכו-סומטית. , בתהליך מיטיב מתהווה אדם אינטגרטיבי, שנפשו משוכנת בבטחה בתוך גופו והווייתו בעולם מורגשת כחיונית וממשית. בעצמי כרוכים התנסויות עבר, קיום בהווה וציפייה לעתיד, ביחד עם יכולת לחוש את ההוויה מתמשכת ועם יכולת משחקית ויצירתית. זו הסתכלות המהדהדת למושג החדווה של לואן ולתהליך היצירתי הקשור בו.
לואן הושפע מויניקוט ולעיתים אף מצטט ממנו. האופן בו לואן ממשיג את הקרקוע תואם מצב של נפש משוכנת בגוף בחוויה לכידה ממשית וחיונית.
בכתביו המאוחרים של לואן בולט יותר הפן הרוחני. ההתמסרות העמוקה לתנועה החיונית הזורמת בגוף, קשורה קשר עמוק להתמסרות לקוסמי ולאלוהי. הוא ממשיך את רייך בהקבלה ובחיבור בין התנועה בקוסמוס והתנועה שבתוכי ואומר שחיבור לכוחות הטבע והיקום מייצר חוויות רוחניות וגופניות טובות, וחיוניות המייצרת חדווה עמוקה לחיים ותשוקה המעוררת את הנשמה.
שבר
עד כה תיארתי בעקר את האחדותיות הגופנית-נפשית בצורה של בריאות, חיוניות, אינטגרציה, עצמיות אמיתית, הוויה מתמשכת, לכידות ויצירתיות, חיבור לקוסמי. אך מה קורה כשהמצב האידאלי הזה משתבש?
בין המשפטים המשפיעים והמצוטטים ביותר של רייך: "הדרך בין התנסות חיה למוות פנימי מרוצפת באכזבות מאהבה". רייך הוא מהראשונים המתייחסים לחוויית המוות הפנימי, חוויה של בידוד וניכור פנימיים הכרוכה בצמצום או קפאון גופני-נפשי-אנרגטי ולהקשר המיידי שלהם עם פגיעה בהתקשרות ובתקשורת. כאשר יש משיכה לכוחות מנוגדים – אימפולסים החוצה אל העולם ובו זמנית אימפולסים פנימה באכזבה מהעולם, התוצאה היא קיפאון, נוקשות ועצירה. מצב זה מכונה אצל רייך contactlessness , ובשמו מרמז הן על העדר חיבור פנימי, עוגן פנימי, והן על קושי להיות בקשר חי ומספק עם העולם. זהו מצב שבו האחדות הגופנית-נפשית מופרעת והיכולת להחזיק את העולם הפנימי נחלשת. מושג זה של רייך מהדהד לדעתי למושג של ביון של התקפה על פונקציית החיבור, מצב שבו מותקפת היכולת של הסביבה לחשוב ולהכיל את העולם הפנימי של האדם, וכך נפגמת גם היכולת העצמית להכלה ולעיכול החוויות על ידי האדם עצמו.
פרנצי, בן דורו של רייך, ביניהם הייתה הערכה, השפעה והתעניינות הדדיים כותב: " ברצוני רק להצביע על סבירותה של ההשערה, שילדים המתקבלים בגסות ובלא אהבה, מתים בקלות וברצון: הם מנצלים אחת מן האפשרויות האורגניות הרבות ליציאה מהירה, ואם גורל זה נמנע מהם, ישמרו על נטייה לאי-רצון לחיות, ועל פסימיות"
אייגן מתעמק בחוויה של מוות נפשי, אותה הוא פוגש אצל רבים ממטופליו ברמות שונות של קיום. לעיתים החלק הממית באישיות מתקבע בה ותופס מקום נרחב והיכולת לשאת חיות מצטמצם. לדעתו הבנת הסיבות לחוסר החיוניות אינה מספקת. דרוש משהו נוסף אותו הוא מכנה – תשדורת רגשית הולמת מצד המטפל שיכולה לבוא לידי ביטוי בטון הרגשי של המטפל, באווירה. בטיפול, אומר אייגן יהיה חיפוש הדדי אחר חומרי ההזנה הנחוצים למטופל. זאת כדי שיוכל להיווצר שינוי במידת ההיאחזות של תחושת המוות הפנימי. ההתמסרות למפגש היא זו שתתחיל ליצור תנועה בין חיוניות לתחושת מוות. הדגש של אייגן הוא על עצם קיומה של התנועה הנפשית בין תחושת המוות לחיוניות. בהיבט ביואנרגטי תנועה נפשית זו כרוכה ביציאה מקיפאון גופני לכוון של התחלת תנועה ברקמות הגוף.
לואן מתאר בהרחבה את המצב הזה כשהוא מתאר את ההפרעה הסכיזואידית. תיאוריו מתייחסים לאדם שיש בו מידה כזו או אחרת של מוות רגשי – ישנה פחות חיות בגוף הקשורה עם ראייה פחות חדה את העולם שמסביב ופחות מגע חי ואקטיבי עם העולם. בהיבט הגופני לואן ידגיש את חוסר היכולת לחוות עונג, כך שחווית הגוף הופכת להיות מכנית. גם הדבור של האדם על גופו הוא ממקום משקיף ומרוחק ולא מתוך החוויה. לדעתו הסכיזואידיות נמצאת בבסיס של הרבה פתולוגיות בעוצמות שונות. בקצה הקיצוני ישנה אימה ליפול, להרוס, שהעולם ייהרס, להתפרק, לאבד שייכות, להנטש. ההגנה מפני חווית הטרור הפנימית הזו היא של צמצום התנועה והנשימה לעיתים עד כדי קיפאון, נוקשות בגוף, צורות שונות של נתק מהגוף ונתקים בין חלקי גוף, תחושת נתק בין הראש לגוף. נפגעת התנועה הספונטנית אל העולם עם ידיעה מה אני רוצה מעצמי ומהעולם.
ביון כינה מצבים אלה כנושאי אימה ללא שם. הטרור הפנימי מפרק את היכולת לתת לו מילה ותיאור, שלו הייתה קיימת הייתה מספקת מיכל מחזיק.
ויניקוט מנקודת מבט של ההתפתחות הינקותית ובשפתו, המנסה לתאר את חווית התינוק, מספר לנו על חרדות "שאין להעלותן על הדעת" והוא מתאר את האימה שלהן: "להתפורר לחתיכות ליפול עד אין סוף למות, למות, למות, לאבד כל תקווה לחידוש הקשרים" ובמקום אחר: "…ימות התינוק מקור, או ייפול עד אינסוף, יעוף הרחק הלאה והלאה, או יתנפץ כפצצת מימן וישמיד ברגע אחד את העצמי ואת העולם"
כשלים בהיענות הסביבתית ייצרו על פי ויניקוט את ההתממשות של חרדות נוראיות אלו וייצרו אצל האדם קושי לחוש חיבור בין חלקיו השונים, חוויה שדברים בעצמו ובעולם אינם חיים ואמיתיים וחוויה שגופי ונפשי אינם כהוויה אחת.
לעיתים קרובות אנו פוגשים אנשים שלא מרגישים נוח בתוך עורם. זה יכול לבוא לידי ביטוי בצורות שונות: ניתוק מתחושות הגוף, ניתוק בין הרגש למחשבה, בושה גדולה בגוף, התעלמות מהגוף, חוויות קיצוניות של מתח, מועקה, אנשים שחיים רק בראש, פיצולים בין חוויות שונות בחלקי גוף שונים, כל אלה מהווים בדרגות שונות קושי בהשתכנות הנפש בגוף.
האמונה הבסיסית של ויניקוט ושל החשיבה הביואנרגטית באחדותיות הגופנית נפשית נתקלת במציאות קלינית במצבי שבר, בהם נוצר שסע בין הגופני לנפשי.
רוברט לואיס אנליטיקאי ביואנרגטי, טוען שאנשים שמחפשים טפול ביואנרגטי, יש ביניהם לא מעט כאלו שחווים את הנתק הזה מגופם, ובעיקר את הספליט בין הראש לשאר הגוף. לואיס התעניין במושג של עצמיות כוזבת של ויניקוט והרחיב אותו מתוך חשיבה ביואנרגטית לאופן בו הוא בא לידי ביטוי בגוף ועם מחשבה על אפשרויות הריפוי. הוא טבע מונח – שוק צפאלי. אנשים עם שוק צפאלי אלה אנשים שטראומה פרה-ורבלית גרמה להחזקה עצמית דרך המיינד, אנשים שהיו כבר כילדים מודאגים, שמתקשים מאד להרגיש רגועים, סובלים ממחשבות קומפולסיביות. אין להם peace of mind. אלה אנשים שמרגישים שהם חיים בראש ויש להם חווית פיצול בין הראש לשאר הגוף. במובנים רבים זה תואם לתאור של ויניקוט לפיצול בין המיינד לפסיכה-סומה והפיכתו של המיינד לעצמי המחזיק. הבעת פניהם נראית קפואה או המומה, הראש הצוואר והכתפיים נראים כיחידה אחת. הראש יכול להראות כמו מבצר היושב על טורסו יותר פגיע.
אחת מדרכי ההתערבות – הוא מציע למטופל לשכב כשהוא תומך בעדינות בצוואר ומתבונן על התנועה בצוואר המתרחשת עם כל שאיפה ונשיפה, תנועה המחברת בין הראש לשאר הגוף. מידת התנועה תהיה קשורה למידת השוק. הוא יכול לשים לב עד כמה המטופל ייתן את משקל הראש אל ידיו, דבר המצביע על היכולת לוותר על ההחזקה העצמית. כאשר מתאפשרת יותר נתינה של הראש עשויה להיווצר אצל המטופל תחושה עמוקה של הקלה, מעט יותר שקט בראש, תחושה של מובנות והבנה למידה העמוקה של הבדידות בה הוא חי. ההצעה להרפות את הראש לתוך ידיו עלולה לעורר גם חרדה לוותר על ההגנה, חרדה להתמסר לתוך קונטקט קרוב.
כותב לואיס: "דרך התהליך הזה אני מציע איכות של קונטקט דרך הידיים, העיניים, הקול – הזמנה לתת אלי חלק מההחזקה של העצמי המחזיק, במקרה זה להרפות את השרירים של הקרקפת, הפנים, וחגורת הכתפיים. במידה והוא מצליח להרפות מההחזקה העצמית הזו שקטעה את המשכיות ההוויה שלו , הוא מסתכן לחוות את החוויות שלא ניתן להעלותן על הדעת אך עשוי למצוא את התנועה הספונטנית שלו."
ריפוי
תהליך הריפוי על פי לואן כרוך בהחייאה של המערכת הרגשית לקראת אפשרות של יותר התמסרות לזרימת החיים בגוף ולקראת חוויה של עונג וחדווה. היציאה הזו מצמצום וקיפאון כרוכה גם בכאב. לואן מדגים זאת דרך ריפוי של כווית קור. במצב של כווית קור לא בהכרח מורגש כאב. בתהליך הריפוי של חשיפה לחום, כאשר הנוזלים נושאי האנרגיה של הגוף, דם ולימפה, מחפשים את דרכם לחללים המכווצים של הקיצוניות הקפואה, אז נוצר כאב עז. זוהי גם מטפורה לכאב אותו פוגשים בתהליך של ריפוי מצבי שבר רגשי וגם תרתי משמע – כאב פיזי אמיתי המספר ומחזיק בגוף את הכאב הרגשי בתהליך.
סקוט באום, מרחיב ומפרט לגבי האופן בו המטפלת מספקת את הסביבה הנחוצה לריפוי. הוא מתייחס למימדים של הכלה החזקה ורצפטיביות, שעושים את הסביבה המאפשרת ייחודית לריפוי ומאפשרת התמסרות של הדיאדה הטיפולית לתהליך המתהווה. בהיבט הגופני-אנרגטי של הכלה, הוא מתייחס לאחריות המטפלת ליצור מרחב שיאפשר למטופלת הבעה עמוקה של כל מה שהוא אמיתי, כואב ומפחיד. בהיבט של החזקה הוא מתכוון לאפשור של יצירת קונטקט בן המטפלת למטופלת כולל החזקה פיזית שעשויה להציע מצע, נחמה, גבול, נוכחות והבעה רגשית. באום אף מדגיש את החשיבות שהמטפלת תהיה רצפטיבית בגופה ובנפשה לחלקים שונים של המטופלת, חלקים לא מודעים ואף רעילים. זה מאתגר את המטפלת להיות במגע עם חלקים אלה אצל עצמה.
היינריך שטקל, מטפל ביואנרגטי עובד מתוך הבנה, שבחדר הטיפול הקרקוע מתרחש כאן ועכשיו דרך היחסים בין המטפל למטופל הוא מזמין את המטופל להשתמש בגוף שלו כדי לבסס את חווית הקרקוע. הוא יכול לשאול אותו: איך היית רוצה עכשיו להיעזר בגוף שלי? מחכה שהתנועה לעברו, המחווה הספונטנית, תגיע מתוך המטופל. מזמין לדיאלוג מתמיד איך זה יכול להיות. זה יכול להיות למשל להניע את ראשו בין ידיו של המטפל, לדחוף את גופו של המטפל, לקבל מגע תומך המעמיק את הנשימה וההתמסרות.
עמנואל גנט, פסיכואנליטיקאי אינטרסובייקטיבי, חקר לעומק את המשמעות של ההתמסרות בתוך קשר, בחיים ובתהליך הריפוי, אותה הוא מבחין באופן ברור מכניעה. הוא מתווה את אמונותיו הבסיסיות לגבי ריפוי. הוא רואה את חדר הטיפול כמקום מקודש, שיש בו אמונה ותקווה ליצירת שינוי. הוא מצטט את אייגן המביע משאלה שניתן יהיה לחוות משהו באופן מלא – בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. הוא מפרט ארוכות על התמסרות ברוחו של רייך, כנראה מבלי להיות מודע באופן מלא לכתיבתו הרחבה של רייך על כך.
הוא מתייחס לעצמי השבור, הקפוא, הכנוע, המחכה לאפשרות להיות ידוע ומוכר, להתמסר בנוכחות האחר ולא להיכנע לאחר, להחזיר לעצמו את התנועה וההתרחבות שאבדו. גנט מאמין שיש צורך אוניברסלי, משאלה וגעגוע להתמסרות.
קריאה במאמר זה ביחד עם העוגן הביואנרגטי מעמיקה את הבנת ההתמסרות בחדר הטפול לתהליך הדדי ומעוגן בגוף (embodied).
תיאור מעוגן גוף יזמין את המטפלת והמטופלת כל אחד ממקום תפקידו להתמסרות ומחויבות עמוקה גופנית-רגשית לתהליך המתהווה. המפגש עם המשאלה, הכמיהה להכרה, המפגש עם הכאב האימה והאכזבה יתאפשרו כששני הצדדים יוכלו להתמסר לחוויות הגופניות-נפשיות שיפגשו בדרך. המטפלת והמטופלת יחוו ביחד את המצב של ה contactlessness ומתוך כך תיוולד האפשרות לצמיחה רגשית ולתנועת חיים חדשה.
גנט נותן למטפלת תפקיד מכריע בתהליך ההתמסרות. האתגר שעומד בפני המטפלת המחזיקה בעמדה של אחדותיות גופנית-נפשית הוא מורכב, שכן מצבי הכאב, והשבר מזמינים נתק בין הגוף לנפש, שעלול להדהד גם לתוך הגופנפש שלה. נחוצה מטפלת שעמדתה אחדותית כדי לפגוש את ייסורי הניתוק וכדי שהנפש של המטופלת תוכל לחזור ולשכון בגופה. רייך האמין שעל המטפל לעבוד מתוך קונטקט חדיר, חי ופועם. המטפל צריך לבנות בגופו ובנפשו מיכל פתוח על מנת לקלוט את עולמו השביר, הפגיע, השבור, מלא האימה של המטופל. זה דורש ממנו גם להיות במגע עם האזורים הפגיעים והשבירים של עצמו. הוא מוזמן להתמסר בגופו ובנפשו, להשתמש בכל חושיו ותחושותיו כדי לקלוט את המציאות הרגשית של המטופל, ומתוך כך למצוא את דרכו להיות בסיטואציה, כך שיכול להיווצר מיכל חי לריפוי.
התמסרות כזו נתמכת על ידי אמונה עמוקה באפשרות לריפוי.
דניתה הול מטפלת ביואנרגטית, מתארת טיפול באשה עם היסטוריה טראומטית בקשר עם הוריה, הכללה גם אלימות מצד האב ואפשרות של ניצול מיני. את האזורים הטראומטיים בנפשה הול רואה גם בפרגמנטציות הבאות לידי ביטי בגוף. וכך היא כותבת: " שנים רבות בטיפול היא שכבה על מזרן על גבה כשהיא מנסה לתת תשומת לב לתחושות ולהרגשה של משקל הגוף שלה. עם הזמן היא יכלה להרגיש יותר נתמכת וזה אפשר לה לתת את עצמה ולהישאר בגוף שלה. לעיתים קרובות, שמתי את ידי על אזור הסרעפת ולחשתי לה – "זה קשור ללהרגיש בטוחה". זה אפשר לה להתחבר לעצב ולאימה שבתוכה. ככל שהיא יכלה לשאת התייפחות עמוקה וככל שהייתה לה חוויה יותר מחוברת עם עצמה, היא החלה להרגיש גם את הכעס והתוקפנות שהיו בדיסוציאציה"
רוברט לואיס מתאר כיצד בטיפול ממושך עם גבר הוחיו החרדות הקשות ביותר. המטפל היה מוכן לשהות איתו בהם, או כדבריו "לצלול לתוך ראשו של המטופל" לעמוד מול מצבי זעם ואי אמון שהופנו כלפיו. עד שהראש של המטופל יכל להשתחרר מהאימה שבה היה תפוס ועד שנוצר יותר חיבור לשאר הגוף, והמטופל דווח שהוא חש את עצמו בתוך גופו חי ואמיתי.
דוגמא קלינית
—————————–
הוינייטה הזו מדגימה את האפשרות לבנות במרחב הטפול מקום לפגוש את הטראומה ההתפתחותית במימדים הגופניים-אנרגטיים-רגשיים דרך החייאתם בגופנפש של המטפלת, המטופלת ובמרחב שביניהן. המשמעות העמוקה בהסתכלות הביואנרגטית היא שנוצרה התרחבות של התנועה הפעימתית ושל האפשרות להיות בעולם עם נוכחות שהיא – מעט יותר ברורה חיונית ומתמסרת.
|
© כל הזכויות שמורות לדינה מרכוס. אין להעתיק לשכפל או לצלם ללא רשות מהמחברת.
