התבוננות מחודשת בטיפול בפגיעות מיניות במסגרת טיפולית להפרעות אכילה

כמטפלת בתנועה במסגרת טיפולית להפרעות אכילה, פגשתי נערות שנפגעו מינית. מזווית ראיה זו התבוננתי מחדש על טיפולים בנערות שסבלו הן מהפרעות אכילה והן מפגיעה מינית, בניסיון לבחינה והמשגה של תובנות בהקשר זה. בדיעבד, מפרספקטיבה של מעל 25 שנות טיפול בנוער הסובל מהפרעות אכילה, בחנתי 25 הצגות מקרה שנכתבו ב- 15 שנה האחרונות. הכנסתי את המקרים לטבלה, שהעמודות שלה נוספו והצטמצמו בהתאם למה שמצאתי. איסוף המקרים, וההתבוננות מפריזמה שממוקדת בפגיעה מינית, הציפה סוגיות ותמות מהותיות אותן אנסה להציג תוך התייחסות לביטוי המילולי והלא מילולי בטיפול בתנועה אשר מתקיים במקביל לטיפול פסיכולוגי.

תיאוריות רבות נכתבו אודות פגיעות מיניות, הפרעות אכילה וטיפול בתנועה. התבוננות מעמיקה במקרים בהם טיפלתי, באיכות ובכמות שהלכה והצטברה הדגישה את מרכזיות המושגים מהפרדיגמה התנועתית נפשית (שחר לוי, 2005) ומהאנליזה הביואנרגטית (לואן 1975) בהבנת התהליכים בטיפול. בטיפולים שנראה היה שחל שינוי משמעותי באמצעות העבודה עם הגוף, ניכרה מעבריות משמעותית: בין תנועה חייקית לאנכית מולית, ובין קרקוע לתוך העצמי (במישור האנכי) וקרקוע לקרקע אנושית (במישור האופקי).
שחר לוי (2005), ראתה במרחב החייקי והמרחב האנכי מולי, מערך של יחסים בין אישיים אוניברסליים, שמיוצגים במציאות הגופנית, התיחסותית ותקשורתית, באופן שונה. במערך החייקי (המכונה P0), העצמי מוחזק בתוך מעטפת הורית, מוגן ועטוף על ידה, בתחילת חייו, במגע, תנועה וקול. העטיפה ההורית ממלאת תפקיד של נשיאה, הזנה והגנה. מעין המשך גופני רגשי למעטפת של הרחם. גוף התינוק זקוק לסיוע הוריו מול כוח הכבידה, נתון בתלות מוחלטת בהוריו. במערך יחסים זה אין הבדלה מבחינת התינוק, בין גוף העצמי העטוף לגוף הזולת העוטף. המעטפת ההורית החייקית מוטבעת בזיכרון הגופני של התינוק ומוצפנת כקוד, כתלכיד, שיופנם בדימוי הגוף. במערך האנכי מולי (המכונה P1), העצמי קיים ועומד באופן עצמאי ואוטונומי מול אחרים. במקביל לתהליך ההתפתחות המוטורית ולתהליך הספרציה – אינדיבידואציה, והלידה הפסיכולוגית, התינוק נפרד מהמעטפת ההורית חיקית ועובר למערך אנכי מולי. התינוק מחזיק את עצמו באמצעות השרירים והשלד, כנגד כוח הכבידה, ויוצא אל האחר גם עם אנרגיה עוצמתית. מערך זה מהווה בסיס לחוויה של חוסן עצמי, אוטונומיה ונפרדות.
לאורך החיים מתקיים דיאלוג בין שני מערכי תבניות תנועה אלו, של שפות הקשר, החייקית והאנכית מולית. בהתפתחות תקינה, ישנה מעבריות שזורה בין השפות התנועתיות רגשיות שיוצר שכלול, גמישות, ויכולת הנאה מצורות התקשרות שונות. בהתפתחות פתולוגית, לעיתים שפת מרחב תנועתי אחת משתלטת ונוצרים קונפליקטים או חסימות בין גוף ותנועה לבין חוויה רגשית פנימית. בתיאורי המקרה שיובאו בהמשך, ניכר עד כמה האפשרות למרחב בו מתרחש המעבר בין השתלטות שפה אחת – חייקית או אנכית מולית – לשילוב השפות, היא קריטית להתפתחות בטיפול.

לואן (1975), ראה בקרקוע תהליך התפתחותי של מודעות, הכלה וביטוי עצמי. לואן מגדיר חיות הנאה (vitality) כחוויה של התרחבות באורגניזם וזרימת אנרגיה מהגרעין לפריפריה. זו התנועה של העצמי האמיתי, מקום בו נשמר רצף של היות (Being). היות מקורקע במציאות של לואן מקביל למושג עצמי אמיתי, של ויניקוט. היכולת לחוות את העצמי (self-awareness), היכולת להבעה רגשית (self-expression), והיכולת להכלה עצמית (self-possession) מבטאות את החשיבה האנרגטית של לואן על קרקוע – האפשרות להתרחבות, הנאה ותנועה אל האחר, וגם השהיה התאפקות וויסות.
כאשר העצמי נסוג מכאב פיזי / נפשי, הוא מסמן סכנה, ונוצרת הפרעה לרצף ה-היות. במצבים אלו התינוק או הפעוט נאלצים להחזיק את עצמם ומתפתח עצמי כוזב. למרות אובדן החיות של העצמי האמיתי, החזקה עצמית מגנה עליו (מפני חרדת נפילה, חרדה מהתמוטטות), בהיעדר סביבה מחזיקה. היכולת להיות במציאות, אפשרית רק אם העצמי יהיה משוחרר יחסית מעודפות הגנתית. ארגון הגנתי נועד להקטין כאב וחרדה, ולפצות על חסר. זו חוויה של חוסר קרקוע, והיא קשורה בנטייה לדיסוציאציה, לפנטזיה ואובדן הקשר עם המציאות של עצמי מקורקע. קרקוע הוא יסוד עמוק בהתארגנות האנרגטית, סומאטית, רגשית ורוחנית של העצמי. במישור האנכי קרקוע לתוך העצמי (מודעות עצמית, הכלה, והבעה עצמית) כולל גם את מה שמעבר לאדם: השמיים והאדמה ובמישור האופקי קרקוע לקרקע אנושית, כלומר לאחר. העובר משתרש בגוף האם בתקופת ההיריון ,יחסי הגומלין בין המישור האופקי לאנכי ממשיכים להזין זה את זה לאורך כל החיים.

מעבר משמעותי שחל בטיפולים באמצעות הגוף, קשור במסע התפתחותי מהתקרקעות בטוחה לתוך העצמי (בציר האנכי), להתקרקעות בטוחה אל קרקע אנושית (בציר האופקי). חיזוק ובניית היכולת להכיר בטראומה, המסוגלות לשאת הכרה זו בתודעה ובגוף, כלומר להיות מעוגן בעצמי האמתי – היא שמאפשרת בהמשך ביטוי עצמי, כלומר פריקה (מילולית וגופנית) בנוכחות אחר. תהליך עיגון הטראומה בעצמי – היכולת להכיל, לחוות ולבטא – עם אחר, ולחוות את הקשר עמו כמקום בטוח, קריטית להתפתחות בטיפול.

אופנים שונים להיעזר בטיפול בתנועה

בטיפולים שאציג הנערות טופלו בטיפול בתנועה ובטיפול פסיכולוגי במקביל. מערך זה ייחודי, וכרוך ביכולת ליצור קשר ולהיעזר בשני טיפולים. הדינאמיקה והשימוש השונה והייחודי בטיפול בתנועה, מתבהרים על רקע זה. מתוך 25 מקרים, היו מטופלות ששילוב הטיפול הפסיכולוגי והטיפול בתנועה פעל בהשלמה, העצים את האפקט הטיפולי, העשיר והביא איכויות אחרות וזווית שונה, והיו מקרים של פיצול בין הטיפול הפסיכולוגי והטיפול בתנועה.

במצבים של פיצול בין טיפול פסיכולוגי וטיפול בתנועה, בארבעה מקרים שיתוף הפעולה של המטופלת היה בטיפול הפסיכולוגי, לעומת מקרה אחד בו שיתוף הפעולה היה בעיקר בטיפול בתנועה. כאשר התקיים פיצול שכזה, במקרה קיצון בטיפול בתנועה הופיע שיתוק והעדר תנועה עד לכדי שתיקת גוף מוחלטת (2 מהמקרים). במקרים אחרים נצפתה בטיפול בתנועה, השתלטות שפה תנועתית רגשית חייקית (P0), במונחים של לואן, התקרקעות לתוך העצמי (2 מקרים), או השתלטות שפה אנכית מולית (P1) במונחים של לואן, התקרקעות הגנתית לקרקע אנושית (אגרסיבית -ספורט אובססיבי )(מקרה 1). במקרים בהם התאפשרה מעבריות בין שפה חייקית לאנכית מולית והתאפשר קרקוע לתוך העצמי בנוכחות אחר, כלומר יכולת להכיל, לחוות ולבטא, התאפשרה התפתחות בטיפול באמצעות הגוף (13 מהמקרים). במקרה בודד של שיתוף פעולה, בשפת P1 ללא בניית אמון בקשר, המעבר לשפת P0 לא הייתה בטוחה ומקורקעת. אדגים באמצעות תיאורי מקרה את האיכויות האלו וביטויים של אופנים שונים של היכולות להיעזר בטיפול בתנועה. כל הפרטים המזהים שונו לחלוטין בכדי לשמור על פרטיות המטופלות. המקרים יאירו את האופן שבו טיפול בתנועה תומך בתהליך החלמה גם כשמעל פני השטח מתעוררת התנגדות לתנועה.

הצפה בטיפול הפסיכולוגי ושיתוק בטיפול בתנועה

בתיאור המקרה הראשון אדגים מצב של שיתוף פעולה בטיפול הפסיכולוגי עם איכות של הצפה, וחוויה של שיתוק בטיפול בתנועה – הימנעות והעדר תנועה – 'שתיקת הגוף'.

אנה נערה בת 16, סבלה מפוסט טראומה והפרעת אכילה. בתחילת הטיפול היתה במצב דיכאוני חריף. לא דיברה, עד שיום אחד חשפה טראומה מינית מתמשכת. סבלה מפלאשבקים, אובדנות, וביטאה התנהגויות קיצוניות סביב דימוי גוף הכוללות: שינה עם בגדים, והימנעות מרחצה.

בטיפול בתנועה אמרה שאינה מעוניינת: לדבריה, הדבר האחרון שרצתה זה להתחבר לגוף שלה. היא רקדה כשהייתה קטנה, אך אינה זוכרת מה, בכלל לא זוכרת את הילדות. בזמן כלשהו דברים השתנו, היא לחשה. נראתה במצוקה, אמרה שקשה לה להימצא עם מישהו זר, כשדלת החדר סגורה. עוררה צורך לגונן, להרגיע, להבטיח שנתקדם לאט ובהדרגה. סירבה להוריד נעליים, ישבה על הרצפה ברגליים משוכלות, שללא תנועה בקיבעון נרדמו. רגליה חשופות, פצועות, וניכר שלא נוח לה. קיבלה ממני כדור רך, ומעכה אותו. תנועותיה קטנות, קרובות לגוף, בקצוות של הגוף (טווח קטן, אל יציאה –P0). זו האפשרות היחידה לתנועה בחדר. אם כדור ברח והתרחק ממנה, היא לא הושיטה יד או מתחה גו כדי להביאו. היא סיפרה מה מרגיע אותה: לדבר בטיפול הפסיכולוגי, אחותה, סודוקו ומוסיקה. בטיפול בתנועה שמענו יחד מוסיקה שהיא שומעת. אנה התקשתה לסמוך ולהישען עלי, אך השתמשה בי כשלחוצה, לקבל יחס מיוחד. נוכח הסבל שלה, והצורך ללכת על ביצים, מורכב היה להציב לה גבול ולאכזבה.
כל מפגש נכנסה עם נעליים, ישבה בדיוק באותו מקום בחדר, נדמה כאילו זה המרחב שהקציבה לעצמה. דברה בלחש, בג'סטות שאני התאמצתי לפענח. היא הייתה דרוכה ונבהלה מכל רחש. התנועות הזעירות השתנו ממעיכה לנעיצת אצבעות (יותר עוצמה וישירות – ניצני P1). ה"יש" היה כה מצומצם. בכל פעם שנראה שמצאנו אופן של יחד תנועתי אפשרי, או שהיה מעט יותר נוח, היא לא אפשרה המשכיות והתפתחות בפגישות הבאות (מקוטעות – P0). היא הגיעה בהכנעה לפגישות. היה לה חשוב שהסירוב שלה ישמע ויתקבל אך היה לכך מחיר: העמדה המתגוננת והנמנעת, לא אפשרה התקדמות.

באחת הפגישות היא הביטה על הפצעים ברגליים, החליקה סביבם את האצבע, נזהרה שלא לפצוע, או שקלה לפצוע, כמעין התייחסות לפיל שבחדר. כאשר יצאתי איתה לטיול בחוץ הייתה יותר משוחררת. שיתפה ברצון שלה להיות חוקרת. אפשרה הצצה לכוחותיה. כמי שעברה טראומה מינית, עצם הידיעה שהיא נמצאת בטיפול שמתייחס לגוף, היתה מאיימת: הן בהקשר כלשהו לגופה והן בשחזור הטראומה, שאינה ניתנת לעיכול. במצב של שוק, חדלה מלדבר. הפרת השתיקה בלחישות, מקבילה בטיפול בתנועה לתנודות הזעירות בין אל תנועה לתנועה. ה"פתרון" (הפרעת אכילה כתחליף לקרקוע) האנורקטי שקרס לבולימיה, החמיר את הדימוי העצמי הגופני. כמו מעבר מ"נזירה" (נעלמת באנורקסיה- P0) ל"מצורעת" (נוכחות בלתי נסבלת- חיטוט בפצעים, הקאות- P1). במהלך הזמן, בטיפול בתנועה, חלה תזוזה מהמקום המקובע באמצע החדר, אל קיר עליו חשה כי ניתן להישען, תזוזה מישיבה לשכיבה, ואפשרות להירדם (משקליות, כבידה, גוויות, אל כיווץ – התמלאות דפוסי תנועה חייקית). אלו תנודות זעירות אך הן מספרות על צורך במעטפת ועל היכולת שלה להתקרקע. נראה שהייתה זקוקה למקום בו היא בטוחה שגופה לא יוטרד, אף אם אינה עומדת על המשמר. במקרה של אנה הפיצול והעדר השילוב בין השפות ניכר: בטיפול הפסיכולוגי "הקיאה" את הטראומה באופן מציף, ולאחריו התפרקה והתבודדה בחדרה, שפה אנכית מולית (P1) ובטיפול בתנועה פיתחה שפה חייקית (P0).

שיתוף מילולי בטיפול פסיכולוגי לצד שיתוף גופני רגשי בטיפול בתנועה

בת-אל פנתה לטיפול לראשונה בגיל 13 עם אנורקסיה, ונדרשה לטיפול בשנית בגיל 15 עם BED (הפרעת אכילה של התקפי זלילה) ועלייה במשקל. עברה אשפוזים, על רקע דכאון, אובדנות, חוסר תפקוד ואורתורקסיה (עיסוק אובססיבי באכילה של מזון בריא). סבלה מאלימות פיזית מאחיה החורג ומפגיעה מינית ע"י בן דודה של האם.

בתחילת הטיפול, מתוך בהלה מהטיפול בתנועה, הרבתה להתלונן שמשעמם ולשאול "מה נעשה?" בפועל ניצלה כל דקה. ברקע הגופני שלה יוגה, ג'אז ובלט. בפגישות ניכרה הנאתה מלהניע את גופה, בפער מנכונותה לעסוק בהפרעת האכילה. בין אם מתוך הכחשה או דיסוציאציה, לא הייתה לה יכולת או רצון לדבר על כך. הייתה בה מוטיבציה להתגבר על טראומות פיזיות, כמו נפילה על הגב מסוס. הביאה לטיפול עיסוק רב בעור שלה שמאדים, וחושף אותה. עסקה בקשר הלא שוויוני ביננו, בו חשה שהיא מנצלת אותי, כשמקבלת בלי לתת. בבית באותה תקופה היא חווה: אלימות, אלכוהוליזם, וסמים. המסגרת הטיפולית מהווה עבורה מקום מקלט, אף שאינה מסוגלת להישען על מבוגר, והיא נותרת כזאב בודד. בגוף היא אפשרה לעצמה להישען על ההחזקה שלי כשירדה לגשר, ואפשרה לעצמה לקבל כשביקשה שאניח עליה משקולות. ניכרה היכולת שלה להסתייע בממד הגופני לפני ממד מילולי, המאוחר יותר בהתפתחות.
כשהגיעה לטיפול בפעם השנייה לאחר מספר שנים, בטבעיות נכנסה לחדר שזכרה, לעיתים הגיעה לחדר לפני, ומצאתי אותה מחכה לי, בחוצפה שאינה מאפשרת לכעוס עליה (במקום עבודתי נהוג שמטפל מלווה את הנערה לחדר הטיפול). זזה ממוסיקה קלאסית (מוחזקת) למוסיקה עכשווית (הבעתית). נזכרה מה אהבה לעשות בתנועה. לרגע ניסתה לבצע גלגלון, למתוח רגליים, אבל מיד חשה מבוכה. דיברה על אובדן הגמישות, ואי הנוחות במשקל הנוכחי. החשיכה את החדר, הכינה לעצמה מזרן, נשכבה על הבטן וביקשה שאניח משקולות על הגב שלה. בת-אל התקשתה לשהות בקבלה לאורך זמן, נוכח עוצמות השנאה העצמית שחוותה. הבעת תקווה מצדי, היא חוותה ככשל אמפאתי, בעודה כאובה ובוכה.
תחילה המפגשים לוו דיבור מאוד מוצף, בהמשך השאירה את הדיבורים לטיפול הפסיכולוגי והותירה את הטיפול בתנועה לחוויה גופנית. עסקה בתופעות בעור שחושפות מה חשה בפנים, פיזית ורגשית. תארה חום שמתפשט לידיים וחסימה של התנועה הפנימית לכיוון כפות הרגליים, שנותרו קפואות. חוותה סבל ואי נוחות עם החום, עם העור שלה שמווריד מכל תנועה, מכל מגע. היא קישרה את השינויים לניסיון האובדני. אני תפשתי זאת כחוסר יכולת לחיות במעטפת 'עור משני' (Bick, 1968), שנועדה במקור לאפשר את הישרדותה.
בת-אל בקשה שאעזור לה למתוח את הגוף. תארה שכאשר ביטנה הייתה נפוחה, חברתה הייתה קושרת בד בחוזקה סביב הבטן. במתיחות, גם יש איכות אגרסיבית. אני ניסיתי לעזור לה להפנות את האגרסיה החוצה. היא אהבה לדבריה להרגיש שהעצמות זזות, חיפשה מגע עמוק עוצמתי שיגיע לשלד.
תרגלה בחדר עמידות ידיים וירידה לגשר, בהם הסתכנה ולא שמרה על עצמה. התנוחות ההפוכות היוו מענה לאי שקט, קריאת תגר לכוחות הכבידה, לדיכאון וכך גם האתגר שבשפגט, שעבורה ביטא שאיפה לחזור לגמישות. ההתרוממות מהקרקע, בה הייתה בעיקר פאסיבית, הביאה תנועה אקטיבית: סיבוב חישוק על המותן, החלקה על מזרנים כמו על קרח, מיניות ומשחקיות, וכן המהום לעצמה כשקשה, כערסול והרגעה עצמית.
נראה שבת-אל ביקשה בעיקר מגע שמותאם לצרכיה, ולמרות שחשה אשמה על כך, הצליחה לבקש זאת לעצמה. המגע שפגשה במהלך חייה, כלל אלימות פיזית, ופגיעות מיניות. האם, התקשתה להכיל את צרכיהן של ילדיה, חלשה מכדי להציב להן גבול, או לשמור עליהם מפני התחרות על תשומת ליבה, מפני עצמם, ומפני הגברים הבעייתיים במשפחה.
בת אל הגיעה לבד לחדר הטיפול וסידרה לעצמה מקום בחדר, היא למדה שאם לא תעשה זאת לא יהיה לה(בבית לא הייתה לה פינה משלה). היא למדה להחזיק את עצמה בטרם עת, בהעדר מעטפת חייקית. המגע שביקשה, היה כרוך גם בכאב מסוים, אני תקווה שהיה גם מרפד, עוטף, מרפא, בטוח, עקבי, מותאם לצרכיה, מאפשר התקרקעות והתייצבות לקרקע בטוחה יותר. את החרדה והדיכאון היא קישרה במודע למשקל, אך כאמור המקור שלהם להבנתי הוא בהעדר מעטפת בטוחה בעולם. במהלך הטיפול, התפתחה והתרחבה היכולת להמשיג מילולית את צרכיה בטיפול הפסיכולוגי, במקביל להתפתחות היכולת להתמוסס ולפגוש קטבי P0 בטיפול בתנועה.

הרחבת היכולת לשתף פעולה בטיפול בתנועה, עם תנועה חייקית – P0

גאיה בת ,18 סובלת מבולימיה עם הקאות ומשלשלים, חרדה, ודיכאון, כולל ניסיונות אובדניים. הוטרדה מינית ע"י חבר של המשפחה. היא נולדה עם בעיה מוטורית ונשלחה לרקוד מגיל שלוש. בסטודיו רקדה יום ולילה, בטיפול בתנועה סירבה לנוע.
הקושי לנוע בלט באחת הפגישות בהן אחזה כדור, ישבה מולי בפיסוק רחב, ברגע אחד נעצרה, כמו חיה שקפאה. היא הסבירה שנחסמה ממבוכה ובושה, שמתעוררות בה כשעליה לדבר על עולמה באופן רגשי. יחד עם זאת נראה שקפאה בפיסוק הרגליים שיתכן ועורר זיכרון גופני של הטראומה, וטרם היו לה מילים לדבר עליה. היא אמרה שהייתה רוצה להישכב על הכדור, אך לא הרשתה לעצמה. האיווי והחיות שבגופה נבלמו באופן הגנתי. לצד המורכבות לנוע כנערה עם הפרעות אכילה, נראה היה שבאירוע זה קושי פיזיולוגי קדום גבר בשל הפגיעה המינית. הקפיאה (עצירה), השפגט (יישור, טווח גדול) שייכים ל-P1, בעוד משאלתה לשכב על הכדור (משקליות) שייכת ל-P0. יתכן שמשאלתה המילולית לחיקיות, נבלמה במערך האנכי מולי, נוכח הפגיעה המינית.

לדבריה לא תנוע סתם, אם לנוע אז קלאסי וקלאסי לא תנוע, כי היא במשקל גבוה. סברה שיכולה לעזור לעצמה לבד, פסלה כל הצעה מצדי. שיחקה עם כדור שבתוכו שבבי כסף נוצצים, חיכתה שכל השבבים ייעצרו, במקביל גם גופה קפא בתנוחת עובר (birdy). כשאי-נוחות וחרדה שחשה התעצמו, היא הרחיקה את החולצה מהגוף, והצהירה שלא תעשה כלום כי מפחדת שאם תנוע לא תעלה בשקילה השבועית. כאשר עזרה לי לנפח כדורים, המשימה הסתמית לכאורה, אפשרה לה להיות אקטיבית. שיחקה בכדור: ניפחה בפה, הוציאה לו את האוויר במעיכה, שוב ושוב, כגוף פועם, שמתרחב כשטוב ומתכווץ כשרע.
כשחשתי כי היא עייפה, שאלתי: "את רוצה לנמנם?" היא שללה, שאלתי: "את רוצה הרפיה?" היא נענתה בחיוב. כשיש אופציה שניתן לשלול, קל לה יותר לבחור מתוכן ולקבל. קבלת ה"לא" מהותית בקרב נערות שנפגעו. גאיה נהנתה ממצבי הדמדומים שבין שינה לערות. לדבריה הרפיה מנתקת כמו עישון סיגריה. נראה שהחיבור לעצמה כרוך באיום. היא התקשתה כשהנחתי לה מרחב, ללא הנחיות ברורות לצד הצורך שלה בעזרה ורשות רק להיות.
גופה שתחילה מכווץ ועוברי עם הזמן התרכך והשתחרר. תחילה חשה יותר בנוח כששכבה על הבטן. בהמשך יכלה לשכב בהרפיה פרוסה וחשופה על הגב. במפגשים עברה מתנוחה עוברית שמורה, לשכיבה על הגב יותר בוטחת. נראה שעברה מעמדה מתנגדת וקפואה להתמסרות והפשרה, ממערך מולי כשריון הגנתי למערך חייקי. גאיה נולדה עם קשיים מוטוריים ונזקקה לכוחות רבים להשיג שלבי התפתחות: לנוע במרחב, להתרחק, להיעמד יציב. משאבים שאותגרו שוב, נוכח אתגרי גיל ההתבגרות, וההטרדה המינית. אלו הערימו עוד קושי, אך אילצו אותה לקבל עוד תמיכה – טיפול שהניע השלמת תנועתיות של המרחב החייקי.

שיתוף פעולה בטיפול בתנועה, במישור האנכי מולי- P1

דנה נערה בת 15 סובלת מאנורקסיה. משפחתה נאלצה להתפנות מביתה ללא חלופה יציבה. ההורים היו עסוקים בהישרדות פיזית ורגשית. דנה הבכורה, מתעמלת באמנות הקרקס, תלמידה מצטיינת, דעתנית ולוחמנית. הוטרדה מינית, ע"י מבוגר מוערך בישוב בו גרה.
זו נערה גאה השומרת על מרחק. מהפגישה הראשונה ואילך, עמדה במקום קבוע, שעונה על הקיר. היה עלי לעבוד קשה בכדי שתעבור מהישענות על הקיר לאמון ויכולת להישען עלי. מאתגר היה לרכך את עמדתה, בלי לעורר את זעמה. דנה הגיעה לקשר מעמדה עוינת וחשדנית, מתנגדת ומזלזלת, בציניות ובוטות, דרשה לעשות מה שהיא רוצה. בתת משקל קיצוני, עוררה חרדה לחייה והכרח להשגיח עליה. הדחף לנוע הטריף את דעתה. שנדמה היה שנענית להתחיל משכיבה, ברגע שנשכבה על המזרן, רגליה הועברו אל מעבר לראש והיא התהפכה ונעמדה על רגליה. כבובת גומי.
גילתה גמישות יתר, ווירטואוזיות בעודה בתת משקל, ביצועיה עוררו בי חרדה שתתעלף ותישבר. קשה היה לעצור אותה, גופה מיומן והיא בשליטה דלגה בין תנוחות האקסטרים המוכרות לה. היא התנגדה למטרה טיפולית לחוש עצמה במצבי ביניים, באיכות תנועה אחרת. חוותה טיפול כניסיון לנתח אותה, לנצל אותה ולהשתמש בה, להוציא ממנה דברים. חוותה הנחיה כמשהו משפיל.
יצרתי עמה הסכם, שתוכל לעשות כרצונה לזמן מוגבל, ובאופן השומר על גופה. שנה לא התאמנה בקרקס והיא פחדה שאיבדה מהאומץ והגמישות. היא נעמדה על הידיים וחצתה את החדר בהליכה על הידיים. הסבירה שאהבתה להתאמן לא נועדה במטרה לרזות. הרשות לנוע, אפשרה מעבר מעמדה עוינת ומרוחקת, לרכה ומחויכת, אולם לא הייתה לכך השפעה עמוקה על הקשר. נראה שהתנועתיות במרחב האנכי מולי היוותה מעטפת הגנה מפני קשר. העוינות הייתה עמדת מוצא, וההפשרה שהושגה, לא הופנמה.
טיפין טיפין נענתה לתנועה מעט שונה: חיזוק השרירים, כנגד גמישות היתר, הרשתה לעצמה לשחק, וכן להתנסות בהרפיה. כלפי חוץ גם אם נהנתה, הביעה קול מבטל והרסני שזה ילדותי וטיפשי. מצדי התקיים מאבק על כל שביב של בריאות. מודעת לכך שהפחד מניע אותה, היא בקשה לראות אנורקטיות כרוניות מבוגרות, כדי שמהפחד תבחר להחלים.
ניתן לראות בעמידתה הצמודה לקיר (יושר, יישור, נגד כבידה – דומיננטיות למערך מולי –P1), חוויה של קיפאון ושיתוק, פחד מהחיים. דנה יכלה למוש מהקיר כדי להתאמן, אך התקשתה לנוע באופן שייתן ביטוי לתחושותיה, או לפגוש את עצמה. ביקשה עשר דקות, לעשות מה שרוצה וללכת. קפיצות על טרמפולינה משחררות אותה, אבל היא יכולה לקפוץ גם בלעדי. חשבה שכשתגיע למשקל יעד, ייקחו לה את הטיפול בתנועה, שמהווה מקום לנוע ולפרוק, עד להיתר לעשות אימון אמיתי. הביעה משאלה להיזון מזונדה לתמיד – 'לו ניתן היה להתאמן ולצאת כך החוצה'. עיתים נרגעה במשחק גומי, סקווש, סבתא סורגת, אך עשתה לכך דה-אבלואציה, ללא רשות פנימית להישען, להיות קטנה, נזקקת ומוזנת. גם במהלך הטיפול כשהציקו לה חברות, לא פנתה לעזרה, שחזרה דפוס
של העדר אמון במבוגרים שיעזרו וישמרו.

עם הזמן גישתה העוינת התרככה, ומצב רוחה התרומם. ניכרו הנאה, שחרור, חזרה לחיוניות. בקשה לשמוע מוסיקה שמסמלת חזרה לשפת בית אימה שהכזיב. יחסי ההעברה ביטאו איום בהתפרקות, וקושי לסמוך על עולם המבוגרים. הבית הממשי שלה ומשפחתה התפרקו בילדות, וגופה התפרק בהטרדה המינית. בנעוריה בנתה שריון של מתעמלת, וכשזה לא הספיק פיתחה הפרעת אכילה, מול הטראומות שחוותה. נערה מוחזקת גאה ולוחמנית, שקראה בשפה אחרת להזנה ושמירה מאחרים משמעותיים בחייה. במשבר ברצף חייה הקפידה להראות שאינה נשענת, אינה מתמוססת לחוויה עצמית במעטפת חייקית. המקרה של דנה מדגים הבשלה בטרם עת של המעטפת האנכית מולית. פתלוגיה שנוצרת בהעדר התפתחות תקינה מהמעטפת החייקית לאנכית מולית.

מעבריות בין P0 ל- P1, בין קרקוע אנכי לקרקוע מולי

הגר הייתה בטיפול כשנה. קשר רגשי נוצר מהפגישות הראשונות, שהלך והעמיק ואף ניתן לכנותו Love Transference . הגר נערה בת 16 עם רקע מורכב, שנכנסה לי ללב. היא עברה אשפוז פסיכיאטרי בשל דיכאון ואובדנות, סבלה מאנורקסיה. עברה אונס קשה בו לא שיתפה אף אחד. במהלך האשפוז הופיעו פלאשבקים מפגיעה מינית מוקדמת יותר. התאהבה באשה, אליה הייתה בורחת מהבית, אף שגם היא התעללה בה (רה-וקטימיזציה).
עברה בטיפול תקופות שונות, בהן יכלה להיעזר באופנים שונים: תקופה של שינה, של שיח מילולי, של תנועה גופנית, וזמנים בהם ציירה. בכל הזמנים ביטאה שני קולות: קול מיואש וקול אופטימי, קול שמעוניין לחשוף וקול שסוגר. לצד תחושות של שנאה עצמית, אשמה, מחשבה שזונה, שמנה ושמוטב למות, היו קולות של תקווה, סקרנות לעתיד, רצון בנישואין, ילדים, קריירה, דברים שאוהבת – אם כבר לחיות אז להיות בריאה. חלקים אלו היו מפוצלים ומנותקים עד שנהיו בקונפליקט.
כשמדוכאת ועייפה, מוצפת אחרי טיפול פסיכולוגי, הטיפול בתנועה היווה מקום לנוח ולהירגע. נענתה להרפיות אחריהן רצתה לישון, נרדמה עם אשמה, כלפי המטפלת. לאחר שחשפה בטיפול הפסיכולוגי, קשר פוגעני שהתקיים במציאות, שדווח להורים, הפכה נסערת ביותר. נזקקה למקלחות או לתרופה, כדי להירגע, לא לטיפול בתנועה. לצד הכעס על השמירה עליה, נהנתה מהעטיפה. לצד המשאלה להדחיק, סיפרה על הקשר (ממנו בהליך גמילה) עם בת זוג שכלל מין, אלימות וסמים.

מהותי לה לשמוע ממני שחיפשה קשר (חייקי), לא את מה שמצאה (קשר מתעלל, משתמש, פוגעני). יחד עשינו אבחנה בין הדברים הטובים שהקשר נתן לדברים הרעים. היא הבינה אותה, הרגיעה אותה, היא אהבה ללכת עמה לים, לרכב על אופניים בשקיעה. היא מצטערת שסיפרה עליה. מפוצלת בעצמה לרעה וטובה, התקשתה לראות את החלקים הרעים בקשר. זקוקה הייתה להכרה בחלקים הטובים של הקשר, שאהיה עמה במקום הבלתי אפשרי.
בגוף סבלה ממתח תמידי בעורף, יכלה ליהנות מהרפיות, למרות החשש שהיא מדבקת, נענתה לקשר בו היא שמורה והגבולות מוגדרים וידועים. בגוף ניכרו סימני הפגיעה העצמית. כפות הידיים נאחזו חזק בזרועות, בניסיון להצליח להכיל את הכאב, להרגיש. לא פעם החזקתי לה את הידיים בכדי שלא תזיק לעצמה, ריפדתי את הסביבה במזרנים. בעיניים ניכר מתי התנתקה. בעת פלשבקים, דפקה מרפק, אגרוף או ראש בקיר, לדבריה זה הפסיק את ה"נסיעות" (הכינוי שלה לפלשבקים).
היא נענתה לעבודה של ביטוי תוקפנות, בלי להכאיב לעצמה, חבטה בנחום תקום, מסרה חזק כדור, ביצעה טמפר-טנטרום. שכללתי עימה את היכולת שלה להתגונן, לא לקפוא, לשים גבול ולבנות גבול חדש, מעטפת לגופה הפרוץ. היא עסקה בבכי שעוצרת, ברצון לבכות ולחוש הקלה, עם קושי לעשות זאת בנוכחות אחרים. הוסיפה חורים בגוף )פירסינג(, כתבה על עצמה, מה שלא סיפרה. עסקה בצלקות בעור, בעדות לעבר שלה הרשומה בעור, מחשש שמא תשמר, אך גם שמא תמחק. הייתה בה יכולת להביע עצמה, ולשתף בקורותיה באוטנטיות. בתנוחת כפיפה לפנים, אמרה שזה לא נעים, כי זה פותח את התחת. תנוחה עוברית שנועדה לגונן, לא הגנה עליה בעת האונס. התקשתה להוציא קול כפי שאסור היה לה להוציא הגה. מתוך תנוחה עוברית שלחה החוצה יד, כקריאה משוועת לעזרה.
עם הזמן הרגישה שיכולה ורוצה לרקוד את הסיפור שלה. היא ביקשה שלא אסתכל, בחרה מוסיקה ורקדה. לימדה אותי את שפתה: אם ישבה על הרצפה, סימן שזהו יום רע בו רוצה למות. אם נעמדה ואמרה "יהיה טוב", כיוונה למנטרה אופטימית שעוד לא מחוברת אליה. בקשה שאאמץ אותה, אמרה שאוהבת אותי. בהדרגה אף שתמיד שמרה עלי מפני הכעס שלה, ביטאה כעס גם כלפי, טענה שמבזבזת לי את הזמן, הטיחה שגם אני אדווח אם תשתף מה עובר עליה. שוב ושוב חשה שנשארת לבד, לא מוגנת. זקוקה ממני לתמיכה תמידית להמשיך ולהאמין בתהליך. להאמין שלמרות שטיפול לא ישנה את העבר, הפצע יפסיק לדמם ולנהל לה את החיים. דרך בת דודה צעירה בה טיפלה, נראה שטיפלה בילדה הקטנה שבתוכה, התחברה אליה מחדש: ולאט הופיעו השתובבות משחקיות והנאה.

טיפול שהחל בשת"פ בשפת P1, ללא בניית אמון, ובמעבר לשפת P0 לא התאפשרה חייקיות בטוחה ומקורקעת

ורד נערה בת 15 סובלת מאנורקסיה, דיכאון ופוסט טראומה, על רקע משולב של פגיעה מינית ומצב ביטחוני. בפגישת ההכרות הייתה נסערת, ובלי בדיקה של הקשר, דיווחה על עצבים וביקשה שק אגרוף והחלה לחבוט בו. מפגש אינטנסיבי לשלב כה ראשוני בקשר, ומאתגר עבורי כמטפלת כאשר עלי להחליט כמה לאפשר וכמה להגביל ולשמור. הצלילה לביטוי גופני זה )עוצמני, בליסטי- 1P אגרסיבי(, ללא בניית אמון, ביטאה את המורכבות להיות עבורה גם בהמשך, מיטיבה ואפקטיבית. במרכז קהילתי יש לה שק אגרוף בחוץ, אך ורד מרגישה בטוחה רק בתוך המקלט, ואינה נעזרת בו. היא מתארת מצב מתמשך ותמידי של דריכות ועצבים אותם היא שומרת בפנים, היות ומרגישה שמעיקה בקשרים. הביטוי הפיזי של הסבל שלה שהביאה לטיפול באופן מנותק מהקשר, יצר מועקה, לא מכובד הטראומות שחוותה, אלא מהתחושה שלא ניתן לסייע לה למרות קריאתה לעזרה.
במציאות המצב הביטחוני לא שקט, ובנוסף ורד המשיכה להיות חשופה לאדם שפגע בה. התוכן תואר ברמזים, ומשהו נותר מנותק. היא הרבתה לשוחח איתי בימים שלא היה לנו טיפול, תארה מצוקה וחפשה התייחסות. היא גייסה אותי, אי אפשר שלא להיענות לה, אך אלו מפגשים לא אפקטיביים. היא התקשתה לשהות בחוויה גופנית לאורך זמן. נעה בין תנועה של פריקה, תנועה של חיזוק המכל הגופני, תנועה של שחרור המתחים ורגיעה.

לעיתים ביטאה חוסר נוחות, סחרחורת, בחילה וכאב. לדבריה מהטראומה הגוף שלה כמו של זקנה. פחדה לישון בחושך, כשנשכבה על הגב בטיפול, חוויית החשיפה התגברה והיא הצמידה והידקה את ברכיה זו לזו כדי להתגונן. השיח השכיח בטיפול היה שאינה מרגישה כלום, מנגד נראה שהרגישה יותר מדי. נעה בין ניתוק והצפה בלתי נסבלים. כשתיארה לחץ בחזה, פעולה של השלכת כדורים (בעוצמה בינונית, בקו ישר), שחזרה על עצמה, יצרה תנועה בקיפאון הגופני. ורד השליכה כדורים כשהיא נוקטת בשמן של דמויות גבריות, כלפיהן כוון זעמה. את ערמת הכדורים שנוצרה, כינתה "הר הגועל".
היא הביעה ייאוש, דה-אבלואציה ואמביוולנציה ביחס ליכולת להיעזר בתנועה. כשחשה את איבריה אחרי מאמץ, אמרה שאינה רוצה לחוש כי יש לה ידיים. כשהזמנתי לשחרור של גופה העליון אחרי סופ"ש מתוח שאלה מה הטעם לשחרר אם ייתפס שוב? אמרה שלא מגיע לה לשתות, ולאכול. כשחשה מסוחררת והצעתי להניח ראש על הקיר, אמרה שתדפוק את הראש. כשהצליחה להעמיק נשימה, אמרה שאינה אוהבת לנשום. ובזמנים אחרים אמרה: שכולם שונאים אותה, שבא לה למות. מילים דרמטיות כמו "זוועה", נאמרו בחיוך, מקרבות ובו זמנית גם מרחיקות. קטנת אמונה שניתן לעזור לה, חסרת כוחות לתהליך, ומצד שני מתמסרת, מרצה, מבצעת כל הצעה. אמרה שאינה יודעת לומר 'לא' שמעדיפה לזרום. באופן זה התקיים שחזור של הטראומה בקשר.

היא שמרה את הזוועה בתוכה שנים רבות, הראתה כלפי חוץ שהכול בסדר, והסביבה לא הטילה בכך ספק. דימוי של "מאובן" לווה את הפגישות, חשבנו יחד על דרכים למוסס אותו. המקום החלש הוא הרגליים שם התחיל שיתוק כשחשה חרדה. היא הניעה וחיממה את כפות רגליה, והתעורר זיכרון מביקור בחו"ל, כשהן התאבנו ברכיבה על קורקינט – מאובנת, עד שמאיצה וחשה משהו, אז מקבלת סחרחורת. תיארה את הדיוק לו זקוקה באפשרות למגע עם הטראומה. תיארה כיווץ והחזקה גם באיברים פריפריאליים: עיניים, כפות רגליים, שהגדרנו בטיפול כחלק מתגובת freeze , ניסינו להניע גם fight & flight ולצרף עוד איברים לחיות ופעימה, בניגוד להתאבנות המתה וניתוקים.
היו רגעי תקווה כשספרה שניסתה לעבוד עם כדור על הגב במקלט, בעצמה. השילוב של סיפור חיים של ילדה שלא ראו אותה, עם טראומות של פגיעות מיניות, ומצב בטחוני, שלא אפשר רגיעה, יצר מעטפת מחוררת, מורכבת וקשה להתרה. הפרעת אכילה גייסה את האם להזנתה, להיות עבורה מעטפת חייקית, אליה כה השתוקקה. אך כשהגנה זו התרככה, והטראומה המינית נחשפה יותר, והמעטפת ההורית שוב התחוררה, היא שוב נותרה מבולבלת ומבלבלת, היא שחזרה קשר בו אינה יכולה לחוות, להיות מודעת ולבטא עצמה, לא בשפה האנכית מולית, ולא בשפה החייקית (שתי המעטפות לא הבשילו, ואין יכולת לנוע ביניהן), לא בינה לבין עצמה, ולא מול אחר, באופן מקורקע, עדיין לא. האגרוף – תנועה בליסטית שבבסיס הבקיעה מהמרחב החייקי למרחב האנכי מולי – המשאלה שהביעה במפגש הראשון, טרם הבשילה.

דיון

שחר לוי (2005) השתמשה בשפה תנועתית רגשית חייקית ואנכית מולית לתיאור תהליך התפתחותי, בו נוצר שילוב אורגני בין השפות. מתוך המקרים בהעדר שילוב זה, בשפה החייקית (P0) כמו התינוק המוחזק ע"י ההורה, המטופל מוחזק ע"י המטפל, תלוי, פאסיבי, כקריסה לעמדה אורלית. במקרים של שפת אנכית מולית P1, האגרסיה הייתה הגנתית בניגוד לאגרסיה אורגנית. מעבריות היא המהות: במקרים של שילוב השפה החייקית והאנכית מולית, המעטפת החייקית של הנערה מתעבה ומשתכללת יכולתה להתנגד לגרביטציה ולבקוע באופן מלא. בשפת האנליזה הביואנרגטית, העמקה והרחבה של החיות בנערה (מודעת, מכילה, ומבטאה עצמה), שזורה ביכולתה להתקרקע לתוך עצמה ולתוך קרקע אנושית.

הפרעת האכילה עצמה מהווה סוג של החזקה עצמית, תחליף לקרקוע. באנורקסיה לעיתים ההימנעות מאכילה, נותנת תחושה של לכידות. תחושת הרעב כמו אוספת ומהדקת את הגוף, להיות צר וארוך כתחליף לאנכיות אורגנית. בבולימיה האכילה וההקאה מייצרות תנועה תחליפית – בצינור העיכול – לתנועה האורכית למעלה ולמטה.
חוויית הקרקוע כתוצאה מפגיעה מינית היא טראומתית. יש חוויה שהקרקע נשמטת באופן עמוק גם במישור האנכי וגם במישור האופקי, מה שניתן לראות במקרים הקליניים השונים. מעבר לתאוריות שהוצגו בהתחלה אודות היכולת להתקרקע הן במישור האנכי לתוך העצמי והן במישור האופקי מול אחר, ולשילוב השפה החייקית והאנכית מולית, חשוב להבחין בין אי תנועה (P0) של שיתוק, חרדה, קיפאון ונוקשות לבין תנועה של היענות רכות והתמוססת, שמתאפשרת ע"י החזקה של אחר נוכח (אל-תנועה כישיבה הנוקשה של אנה בהתחלה או אל-תנועה כשכיבה המתמוססת של גאיה).
כמו כן מהותי להבחין בין התנגדות של הימנעות מתוך קושי להתמודד עם התהליך, לבין התנגדות שצומחת בה היכולת לסרב, לומר "לא" ולהישמר – איכות שפעמים רבות הייתה חסרה במטופלות ובסביבה הקרובה בעת הפגיעה המינית וחשיפתה. לצורך עיבוד הטראומה, נדרש זמן, שיאפשר את התנועה והמעבר בין הקטבים הדרושים לתהליכי החלמה.
הטיפול הפסיכולוגי והטיפול בתנועה, דוברים שפות שונות. טיפול שמשלים חיבור רצף של היות בין הילדות, הטראומות שקרו במהלך החיים והנעורים שלהן בהווה, יכול להיעשות באמצעים שונים. אם התהליך מביא למודעות והכלה עצמית, לחוויה וביטוי עצמי, דיינו.
נערות רבות העלו בטיפול את החשש להתחבר לעצמן ולחוות את גופן, אם הן תאפשרנה לעצמן תנועה פנימית כנשימה, או תנועה חיצונית בחלל. חשוב להבין כי גם אלו שינועו באופן אובססיבי, הן על אותו ציר של דיסוציאציה וניתוק. תנועה מוגברת עם איכות אובססיבית (כמו היעדר תנועה, תנועה קפואה) תפקידה דומה לאי יכולתן להרגיש את עצמן ואת גופן. באותו אופן על ציר השתיקה הצפה, נערות שמשתפות תכנים או חושפות גוף באופן לא מותאם, זקוקות לשמירה וסיוע בוויסות, זקוקות להגנה, כפי שהנערה השותקת זקוקה לקבלה ולעידוד לבטא את עצמה.

מהטיפולים המוצגים עולה תמה של הישענות עצמית וקושי להישען. מהותי למרבית הנערות שעברו פגיעה מינית ופיתחו הפרעות אכילה, תחילה לבנות אמון כשהן פאסיביות, מוחזקות ע"י אחר ולאורך הטיפול הן לומדות להרפות את גופן, נושמות מתרחבות מבפנים, מתקיימות באופן מלא יותר באופן מוגן ובטוח. זאת בטרם תוכלנה לעמוד על שתי רגליים, באופן יציב, מקורקעות למציאות שהכאיבה ופצעה. התמודדות כזו, כשברשותן מיכל חזק וחסין יותר, מאפשרת לעבד ואף לפרוק חלק מהמטענים בקשר מול אחר. במילים אחרות עולה מהטיפולים מעבריות חסומה בין שני מערכי הקשר, או דומיננטיות של מערך קשר אחד. לרוב מעטפת מולית (שריון הגנתי) שאינה מחזיקה, כזו שנבנתה על רקע מעטפת חייקית שלא הבשילה (חסרה, מחוררת, מבלבלת). בטיפול אפקטיבי מתחיל להיווצר תהליך של השלמת הקטבים, תחילה המעטפת החייקית וממנה תצמח המעטפת האנכית מולית המלאה.
תמות רבות שתוארו, משותפות הן למטופלות הסובלות מהפרעות אכילה והן למטופלות שעברו פגיעות מיניות. למרות המשותף והדמיון, המקור להתנהגות יכול להיות שונה. כך הנטייה להישענות עצמית, והוויתור על אובייקטים אנושיים יכולה לנבוע בקרב נערות עם הפרעות אכילה מהטראומה המינית, אך היא יכולה גם לנבוע מוויתור על סובייקט אנושי, בשל טראומה התפתחותית ויחסי אובייקט. פגיעות עצמיות, שכיחות הן אצל נערות עם הפרעות אכילה והן בקרב נערות שעברו פגיעה מינית, והן מהוות פונקציה של עור משני. זוהי מעטפת המשחזרת את הפגיעה המינית: מחוררת וחדירה או מעטפת חלופית, הגנתית, המסמנת: "אין כניסה" באנורקסיה.

סיכום ומחשבות להמשך

מתוך 25 מקרים, שסבלו הן מפגיעה מינית והן מהפרעות אכילה, 14 – כלומר יותר מחצי, עברו שינוי במהלך ובאמצעות הטיפול בתנועה. ממצא חיובי ואף מפתיע, נוכח החוויה שלי כמטפלת בתנועה באוכלוסייה זו שמלווה בלא מעט תסכול, חוסר אונים וכאב.
מתוך אותם המקרים שבחנתי (ככל שהיה ידוע בעת הטיפול), אירוע של פגיעה מינית חד פעמית, חל ב-12 מהמקרים, פגיעה מינית מתמשכת ב- 9 מהמקרים, טראומה/פגיעה התפתחותית משמעותית ב-4 מהמקרים, פגיעה מינית בתוך המשפחה ב-7 מהמקרים. מתוך 25 המקרים, ב-4 מקרים ההורים של המטופלת עברו גירושין, ל-6 היו אח/אחות עם הפרעת אכילה, ל-3 היו אח/אחות עם מחלה פיזית, ל-2 היו אח/אחות עם מחלה נפשית, ול-4 היו תאום/תאומה.

לא מדובר במחקר כמותי מהימן. יש לקחת בחשבון מקרים שלא זוהו כפגיעה מינית בעת ההיא, ודרגות שונות של פגיעה מינית. מהותי להתייחס לשונות בין טראומה חד פעמית לטראומה מתמשכת, להבחין בין טראומה בתוך או מחוץ למשפחה, וכן מתי ובאיזה שלב התרחשה הטראומה וכן קיומה של טראומה התפתחותית משמעותית. לשונות זו השפעה ניכרת על יכולת ההתמודדות של הנערה וסביבתה עם הטראומה והשלכותיה. באופן זה משפיעים גם משתנים כמו הבית בו התפתחו הנערות. בית בו התרחשו גירושין או פורקה הזוגיות, משפיע פעמים רבות על יכולת ההכלה ההורית (מעטפת חייקית שומטת). בית בו לנערה אח/אחות תאומה, או אח/אחות שסבלו אף הם מהפרעת אכילה או מהפרעה פיזית/רגשית אחרת, חסר פעמים רבות משאבים להתמודדות. משמעותי גם הרקע הביוגרפי של ההורים, האם בעצמם חוו אירועים טראומטיים, כולל טראומה מינית. כל אלו ישפיעו על מידת המשאבים הפנויים להתמודדות עם טראומה מינית והפרעת אכילה, של הנערה. קיימים עוד משתנים כמו טיב הקשר עם ההורים, סוגי התקשרות, וכן הפרעות ומגוון סימפטומים, המשפיעים על הפרעת האכילה והפגיעה המינית, חרדה, OCD (הפרעה כפייתית טורדנית), דיכאון, אובדנות, PTSD (פוסט טראומה), פגיעות עצמיות, דיסוציאציה, התעלפויות, ניתוקים, ADHD (הפרעת קשב), קשיי וויסות, התקפי זעם, אימפולסיביות, קשיים חברתיים, חרם, כל אלו מהותיים לתהליך ההחלמה והם משפיעים גם על אופן השימוש של הנערה בטיפול בתנועה.
מעבר לממצאים ולנכתב עד כה יש עוד כיווני מחשבה שראויים להילמד. מהותי ללמוד עוד אודות הדפוסים השונים שמאפשרים טיפולים בתנועה פרטניים לעומת הקבוצתיים. ניתן להעמיק עוד באופן העבודה המאפשר שני טיפולים פרטניים במקביל, בכדי להבין מתי קיימת קונטרה אינדיקציה לכך. כמו כן מעניין להבין עוד על השונות והיעילות של הטיפול בתנועה לעומת שיעורי הספורט. הספורט שמהותי להן לירידה במשקל ואשר מציע פונקציות נוספות של פריקה, שהמטופלות מתקשות בהן בטיפול בתנועה המציע ביטוי עצמי.

בעיקר מהותית הסוגיה, במה מטפלים קודם בהפרעת אכילה או בפגיעה המינית, או האם הטיפול מתרחש במקביל. עד כמה המענה לכך נקבע אינדיבידואלית לפי המקרה או עקרונית. נערות שלאחר התייצבות הסימפטומים של הפרעת האכילה, טופלו במקום ייעודי לנפגעות פגיעה מינית, פגשו שם בעיקר נערות שסבלו מהפרעות אכילה…

מקורות

שחר לוי, י' (2005), טיפולוגיה בסיסית של שפת התנועה הרגשית, שיחות, י"ט (3).
Lowen, A. (1976). Bioenergetics. The revolutionary therapy that uses the language of the
body to heal the problems of the mind, London: Penguin Books
Bick, E, (1968). The experience of the skin in early object relations. The international
Journal of Psychoanalysis, 49, 484-486