במשימה הלא פשוטה שקיבלתי על עצמי לשתף אתכם בהגותו של רייך, מצאתי את עצמי שוב ושוב מחפשת איך אוכל לראות אותו ולכונן את קיומו דרכי אליכם. איך אהיה עצמי בתוכו ואיך בו זמנית אהיה לו הוא. מאז שהתחלתי להעמיק בטקסטים של רייך אני מוצאת אותם מתקיימים בי בהשתנות מתמדת. זה בעיני טיבו של טקסט הגותי שיש בעומקו מרחב אין סופי להתפתחות והשתנות. המשוקעות ברייך דרך טקסטים נבחרים שחיי הקליניים הובילו אותי אליהם, מהותית להרצאה זו ואליה מצטרפים זיכרונות חושיים רבי עוצמה של חוויות שבזמנן הורגשו על ידי כאילו הן מקיימות בי מפגש ממשי עימו.
בהכנות שלי להרצאה זו, שבתי אל הרגעים בהם ראו עיני ונגעו ידי בתנועת כתב ידו כשפתחתי במהלך יומיים ארוכים את כתביו ויומניו המקוריים בארכיון של בית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד שבבוסטון וכשהגעתי במקריות מפתיעה מתוך מעבה יער לשביל כורכר שהוביל אותי עם משפחתי אל ביתו במדינת מיין שהפך למוזיאון לאחר מותו ב1957. זה מרגיש קצת מביך לשתף ואולי קצת מוגזם, אך באותו מפגש מפתיע בביתו, רוחו כמו נגלתה בפני באופן כל כך חי שלמרות שחשבתי שהוא מוטמע כך מעצמו בשרשרת אבותיי המקצועיים, הבנתי שבעצם אף פעם לא העזתי להיפתח אליו בכל מאודי, מעומק רקמות גופי ונפשי. מאז אותו "מפגש" סקרנותי החיה להגותו ופועלו הלכה והתעצמה, ללא הפרדה מגילוי מתמשך ולא תמיד קל לעיכול של האדם שהוא היה. אדם בעל תבונה עמוקה ומבריקה, אומץ לב, פראות ויצירתיות רדיקלית שגורלו הטראגי רצוף, השברים, הסערות, הסתירות, הרדיפות הבדידות והגרנדיוזיות הסדוקה, הביאו אותו לכדי שברון לב וקמילה בבית הכלא. רייך נכלא בגין ממצאיו ופועלו במה שכינה ביולוגיה רפואית ובמה שנתפס באופן שגוי ומעוות על ידי ה FDA תחת השפעת מקרתי, כאקט מסוכן של שרלטנות. ליבו הרך והפגיע לא עמד לו והוא נפטר באופן טראגי מכשל לבבי בבית הכלא בהיותו בן שישים. רייך סרב לקחת עורך דין כי עבורו המשמעות הייתה להיכנע למקרתיזם. רייך היה אדם אמיץ לב במובן הזה שנאמנותו להמשכיות העצמי והאידיאלים שלו הייתה עבורו כל כך חשובה, שהעז לשאת אבדון ולבדיות ובלבד שלא יבגוד בגרעין הווייתו, באידיאלים שלו, בהלכי הרוח העמוקים של נשמתו.
מאז שחר האנושות תהה האדם אחר פשר הבריאה ומהות החיים. תהיות אלה הולידו ניסיונות מגוונים להבין את מקור האדם ואת האיכויות המיוחדות לו ברובד הגופני, הנפשי, המנטלי והרוחני. גילוייו של רייך בעומקם מהדהדים גילויים שהפציעו לפניו. גילויים של פילוסופים מערביים שרייך התוודע לרבים מהם והושפע מהם, בעיקר לאלה האירופאים החל מתקופת הרנסנס. מתוכם הושפע בעיקר מההגות הפילוסופית שהחלה להפציע מהמאה ה 19 וכמובן מראשיתה של ההגות הפסיכואנליטית משלהי המאה ה 19. תקופה שבכללותה, מסמנת מפנה לעבר שחרור האדם להיותו אורגניזם חי ואנושי לעצמו. לא פחות מכך גילוייו מהדהדים את הפילוסופיה של המזרח הקדום אליה התוודע מאז שנחשפה באופן משמעותי באירופה במרחבי המאה ה19. המרחבים הנוספים שהשפיעו על הגותו, אליהם נחשף מלבד אלה הפילוסופיים, והפסיכואנליטיים, נגעו בעיקר בתחום הרפואה בכללותה ובאופן ספציפי יותר בפסיכיאטריה, כמו גם בסוציולוגיה, בחינוך, בביולוגיה, באמבריולוגיה, מטפיזיקה ואסטרונומיה. לא פחות מכך חשוב לציין שבאוזן קשובה להגותו, כפי שתשמעו אותה באופנים שונים לאורך היום, תוכלו להיווכח בהדהודים, מודעים ולא מודעים להצעותיו שלו עצמו בגילויים מאוחרים יותר. כמו בזרמים השונים של הפסיכותרפיה הגופנית, במדע, בחקר הטראומה, בחקר תינוקות ובתוך הפסיכואנליזה שהשתקעה במימד החוויתי, היצירתי והסובייקטיבי של הקיום האנושי.
ברצף הצורות הבראשיתיות של הפסיכואנליזה, רייך מבקש להניח צורה חדשה. רעיון מקורי, גם אם יש בו מידה של מוכרות, דורש מאזינים המוכנים להניח ולו אף לרגע מאחיזה בצורה המוכרת, כך שהחרדה מהזר והלא ידוע תתפוגג. הפסיכואנליזה של שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, לא היוותה קרקע מטיבה להניח בתוכה את חידושיו וגם לא זו של שנות הארבעים והחמישים בארצות הברית אליה היגר סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה. באופן חוזר ונשנה הוא חווה מהסביבה התפעלות ראשונית שהסתיימה באופן כזה או אחר בדחייה. רייך לא ממש חווה בחייו היווצרות של מיכל שבו רעיונותיו היכו שורש. בערוב ימיו, בשנות ה50 נשאר עם קומץ אנשים שהלכו בדרכו ותמכו בו אך גם בתוכם חווה בדידות. רייך חש שאף אחד מקומץ אנשים אלה, למרות כוונותיהם הטובות, הערכתם ואהבתם כלפיו, לא יכול היה לנוע מעבר לעצמו ולהיפתח באופן חי ועמוק לחקר האמיץ והממושך מנעוריו ביחס למה שהגדיר בדיעבד חקר אנרגיית החיים וגם לא לחקר הממושך שלו את הסבל האנושי אותו פגש כבר בילדותו המוקדמת יותר עם מות אמו. הוא חש שסירוב זה נובע מפחד עמוק להתמסר ((surrender לחיים פתוחים וחדירים, לאהבה מינית ולאלוהי, שהגדיר כחיבור לאנרגיה האין סופית, לטבע הנצחי באדם וביקום, שמחבר אותנו אינהרנטית לטוב ולנדיבות. הוא חש באופן עמוק שקריאתו לשחרור מעול החסימות המגיעות מהזולת ומעול החסימות שלנו עצמנו ("emotional plague") לא נשמעה בעומקה ולא נמצאה לה מחויבות טיפולית עמוקה דיה.
הרצאה זו מנסה לנפות בחמלה מבין כתביו את יסודות הגותו ולהניח את ליבת תרומותיו ההגותיות, אלה המוקדמות ואלה המאוחרות, במרחב שבו הסופי והאין סופי שזורים זה בזה. הגות המבוססת על חקר קליני, חברתי ומדעי מעמיק מרמת התא, הגוף השלם, הזוג, המשפחה, החברה והיקום. למרות שהרצאה זו מבוססת בעומקה על כל ממדי החקר שלו היא תוחזק בעיקרה דרך הגותו התאורטית והקלינית שנבראה מתוך המרחב המרפא. אתחיל בהגותו, אמשיך לעבר הביטויים הקליניים שלה ואסיים בשיבה לאמירה קצרה ביחס לאנושיות.
לאורך שנות עבודתו הקלינית המרחב המרפא, לבש צורה ופשט צורה. טרנספורמציות אלה נעו מהמרחב האנליטי הקלאסי למרחב אנליטי שעניינו היה במימד החוויתי, מרחב שערב באופן אקטיבי את ממשות חיי הגופנפש, עד לעזיבתו הסופית את חדר הטיפול האינטימי ב1950 לטובת החזקת התהליך המרפא דרך מרחב ביו-אנרגטי מזוקק. בתוך כל הטרנספורמציות הללו עניינו של רייך היה בדבר אחד בסיסי – כיצד להשיב את הזרימה הפעימתית הפלאסמטית שקפאה בזמן לחיי הגוף שרייך הגדירו כגוף שהוא בתוך החומר ומעבר לו.
רייך ראה בתנועה הפעימתית ביטוי של אנרגיית החיים. אנרגיה שמתקיימת בגוף האדם וביקום כולו. הוא עסק בשאלה כיצד אנרגיית החיים שבתוכנו ומחוצה לנו עובדת בתוכנו ודרכינו אל העולם. על פי הבנתו האנרגטית, התנועה הפעימתית הקוסמית וזו שנמצאת בגוף האדם, הינה אותה אנרגיה שהוא כינה "אנרגיית האורגון" (המונח אורגון בא מחיבור של אורגניזם ואורגזמה). במובן זה רייך הדגיש שכאשר אנחנו עוסקים באנרגיה, אנחנו עוסקים במהות שהיא מעבר לזמן ולמרחב. הכל כל הזמן נע, לכן גם התהליכים באופן פוטנציאלי הפיכים. העניין של רייך לא היה במבנה סטאטי אלא בהשתנות. זוהי עמדה אנרגטית ופונקציונלית שהיוותה עבורו ציר מרכזי לאורך כל התפתחות הגותו התאורטית והקלינית, מהרגע שעשה את המעבר החלוצי בתוך חדר הטיפול האנליטי מהתבוננות על תוכן, להתבוננות על צורה, תהליך והוויה.
רייך הבין לעומק שבני אנוש לא יוכלו להיות בני אנוש, אם לא יראו אותם ככאלה. אם ההורה, המשפחה, החברה, לא תראה אנושיות. הוא עסק בפחד העמוק לראות את אנושיותנו ואת אנושיות זולתנו. אנושיות שיסודה באקטיביות חיה פנימית שמניעה את ההוויה שלנו מהליבה לקשר חי ופועם עם העולם. בהגותו הוא הציע מפנה אתי פילוסופי ומפנה אתי פסיכואנליטי. רייך שנחשב לתלמיד המבריק ביותר של פרויד, הציע סדר אחר של תודעה מזה שמורו הציע. הוא הציע שהמפגש המיטיב עם האחר הינו ראשיתו של האחר כבר מהחיים התוך רחמיים, שרק בזיקה לזולת האדם יכול להתגלות ולמצוא את הווייתו. ואף הוסיף לכך שזהו עונג ממעלה ראשונה לגלות את האחר האהוב בגופו. בבסיס סדר תודעה זה נמצאת טענה אף יותר בסיסית, שללא תנועה פעימתית חיה ומתמסרת עם עוד גוף לא יכולים להיווצר חיים. רייך מציע להתבונן במופע זה של התמסרות הדדית בכל המרחבים של טבע האדם והיקום.
פרויד תפס את האורגניזם האנושי כמאוד מופרד, מופעל ומונע על ידי דחפים. רייך הלך מעבר לדחפים לתנועה הפעימתית של התרחבות והתכנסות, תנועה המהווה לתפיסתו תשתית לקיום החי הסופי והאין סופי של מה שכינה בערוב ימיו "העצמי הנע" (("the moving self" . אנחנו נעים לקראת העולם מתמלאים, ושבים ומתכנסים פנימה לעיכול ומנוחה עד ליציאתנו המחודשת אליו. פעימתיות זו של התרחבות והתכנסות, שיסודה בנשימה תאית, מתממשת במלואה בתנאים של נעימות ומצטמצמת בתנאים של אי נעימות. בכך הוא פתח פתח לביולוגיה שיכולה להיות מעבר לעצמי, כזו שיש בה יחסי זיקה. לתפיסתו שברון הלב העמוק ביותר שלנו הוא באובדן יחסי זיקה אנושיים פועמים. בהקשר לכך אצטט את אחת מהאמירות רבות ההשפעה שלו המחזיקה בתמצית את הבנתו ביחס לטראגיות האנושית:
"The road between vital experiencing and inward dying is paved with disappointment in love"
ובתרגום חופשי, "הדרך שבין חווית היות חיונית, למיתה פנימית, רצופה באכזבות באהבה". רייך שזיהה את הביטויים של גורל טראגי זה בעצמו, במטופליו ובחברה כולה, הבין לעומק את גודל המשמעות של הנסיגה האנרגטית פנימה כתוצאה מאובדן של אהבה. אובדן המוביל למיתה פנימית, הכרוכה בבדידות בלתי נסבלת ובמיתה של רוחו האין סופית של האדם. רייך הבין אהבה הורית, כמחויבות אתית של ההורה למצבו הפעימתי האנרגטי הפתוח. כוונתו של רייך הייתה לקיום של פתיחות החיה לעצמה של האגן בחיבור עם הלב. פתיחות המחיה את כוליותו של ההורה, כך שמתאפשר לילד המתפתח לחיות חיים חופשיים, מווסתים מעצמם, אורגנים לטבע הייחודי לו. רייך כינה נוכחות זו "orgonotic contact". זאת אתיקה שקשורה להתמסרות לחיים כשלעצמם ולכל מה שיש בהם.
תחושת הממשיות של יחסי זיקה פועמים חדירים לסביבה, היא המאפשרת לאורך החיים כולם לחוש קונטקט מחיה ועמוק עם הזולת גם ברגעי נפרדות בלתי נמנעים. במובן זה רייך נטע את הזרע לכך שלא האנטומיה שלנו הינה הגורל העמוק של העצמי כפי שפרויד טען, אלא התנועה הפעימתית שלנו, המתאפשרת על בסיס היותנו צורה עם פתח, חדירים להשפעות הסביבה. בגורל זה "העצמי הנע" בפעימתיותו האנרגטית הבראשיתית והאין סופית מהווה בסיס לאחדות קיומו האישי בתודעה וחומר. במילים אחרות, העצמי במצבו הטבעי נמצא בתנועה פנימית אין סופית שעל בסיסה תתפתח הבעה גופנית רגשית ומחשבתית מאוחדת. רייך כינה זאת "oneness" . המצב האנרגטי החי והפתוח של oneness" " מייצר מעצמו משיכה גרביטציונית הדדית עם האחר. משיכה גרביטציונית של שניים שהם אחד. רייך כינה זאת "we – yonder" ("orgonotic superimposition"). זו תנועה המבטאת השתתפות על אישית, תנועה המניעה את העצמי מעבר לגוף החומרי לאין סופיות אנרגטית רוחנית טרנסנדנטית. זאת אומרת שהמצב הקיומי האישי שזור ובלתי נפרד מקיום אין סופי ביקום. רייך טען שמזיגה, מתמוססת, גרביטציונית ספונטנית זו תמצא בכל שתי מערכות שנמצאות בשייכות קרובה זו לזו באדם וביקום. בין ביצית לזרע, בין עובר לאם, ילד והורה, ילד וילדה, גבר ואישה, כדור הארץ והירח. רייך הגדיר את האדם הטראגי כאדם שמתקשה לשאת את אהבת הגוף שהינה בתוך החומר ומעבר לו. רייך הגדיר את היכולת של העצמי הנע מעבר לחומר, מעבר לפנומנה המנטלית כקריטריון לבריאות. להיות חסר מחשבה אחוזה, חסר מודעות ( out of awareness), ולהרפות באופן מלא להנאה תחושתית לא רצונית. זו הייתה עבורו מהות הפוטנציה האורגסטית שההבנה ביחס אליה, עוותה באופן עמוק בעולם הפסיכואנליטי ומחוצה לו.
התפיסה שהאורגניזם האנושי מראשית חייו ועד סופם תלוי לחלוטין בקונטקט ביו-אנרגטי עם הסביבה הפועמת, כדי לחיות בתוך ממשיות יחסי הזיקה שלו לעצמו ולעולם, הוביל אותו להבין שראשית החיים הם המקור העמוק ביותר לסבל האנושי. רייך ביקש לראות את הגוף האימהי המסוגל לקיים את מה שכינה "orgonotic contact" כגוף מזמין ותומך דרך פעימתיותו החיה וההמשכית למשיכה גרביטציונית הדדית ("orgonotic superimposition"). משיכה הדדית, המאפשרת לעובר ואחר כך לתינוק המתפתח לחוש את קיומו כישות פועמת, חיה, המשכית, מוזמנת ונתמכת בעולם. מפגש עם אם שגופה משוריין, שהרקמות הפיזיות שלה דוממות, בחיים התוך רחמיים, בלידה, בינקות המוקדמת ואף בפעוטות מערער ומזעזע באחת את הקונטקט האנרגטי של האורגניזם המתפתח עם עצמו ועם סביבתו. בלי תנועה פעימתית חיה אין אנו יכולים לפענח ולקלוט פעילות נפשית המתרחשת מתחת לפני השטח. לא נוכל לפענח ולקלוט, את המחשבות, את ההרגשות, את הרצייה. רייך טען שאין דבר מפחיד יותר ומעורר סבל בלתי ניתן לעיכול מלפגוש לאורך ההתפתחות כולה, אך בעיקר בתחילתה, בגוף הורי במיתה אנרגטית ונפשית, שאינו מגיב, נטול תנועה פנימית.
מתוך כך, רייך קורא לנו לשוב ולהתמסר ((to surrender אל הטבע הקיומי שלנו שהוא ביסודו פתוח ומאליו מביא למזיגה. לטבע הקיומי שלנו של היות ב ""oneness המוביל ל "we – yonder". זוהי התמסרות (surrender) עמוקה לחיים, המייצרת מעצמה מזיגה עם כל מה שחי – עם כל מה שנע. רייך ראה התמסרות זו כאופן היחיד שבו אנחנו יכולים להתהוות לגוף עם נשמה בתוכו. רייך הציע לראות התמסרות זו כבסיס לחיוניות עמוקה המביאה עימה עונג, טוב ונדיבות לאדם ולעולם בכל פעולה יומיומית, אם זו שיחה עם חבר, עבודה, גידול ילדים, אהבה, הקשבה, למידה, יצירת אומנות וכדומה. העניין אינו סיפוק דחף, אלא מימוש העונג בעצמי מתוך התמסרות (surrender) שאינה יכולה לבוא מתוך רציה. כפי שכבר ציינתי התבוננות פונקציונלית באנושיות היא שעניינה את רייך. הווה אומר, התבוננות בהשתנות המתקיימת בבסיס החיים עצמם. ההתבוננות באופן שדברים מתפקדים ונחווים בממשותם ולא המבנה כבנוי מאלמנטים סטאטיים. לתפיסתו תמיד נראה בתפקוד הדברים את הביטויים של אנרגיית החיים (אנרגיית האורגון) העומדת בבסיס התהליך המרפא. כשרייך פגש בפיצול שיצר תקיעות (סטאזיס) העניין שלו היה להסתכל במה שמחבר, במה שמניע לקשר ולחוויה. אשוב ואומר שמבנה במצבו החופשי, הנו תמיד מבנה חדיר ופתוח לסביבה ותמיד יטה להתחבר עם עוד מבנה. התבוננות זו היוותה עבור רייך מקור לתקווה לריפוי במסעו האין סופי לחיפוש דרכים להשבת זרימת התנועה הפלסמטית, מהמקום בו היא השתריינה וקפאה, כך שהאדם ישוב ויתגלה מתוך חיבור עם התהליכים החיוניים בתוכו בכל הרמות, מרמת התא הבודד ועד הגוף השלם.
רייך הבין את תהליכי החיים החיוניים כזהים לתהליכים המיניים. הוא האמין שחיים מלאים , הינם חיים בהם נחוש עמוק בתוך רקמות הגוף שלנו את הפעימה הנצחית של החיים, שהיא תמיד גם פעימה מינית אין סופית. בכל מה שחי נמצא אנרגיה מינית חיה ופועלת. זאת אומרת שהתמסרות לביטויי החיים הפעימתיים הבסיסיים ביותר, תוביל מאליה להתמוססות מינית. המשמעות היא שהתמוססות מינית בעומקה אינה מגיעה מדחף, אלא מהסכמה להתמוסס לתנועה הנשימתית שהינה הפעימה ההמשכית ביותר אחרי פעימת הלב, והיא ההתרחשות הגרעינית ביותר המתקיימת בכל התקשרות במרחב נתון. היא המקצב הבסיסי ביותר, והצורך המשותף ביותר והיסודי ביותר בין שניים שנעים יחד לקראת חיים חופשיים של רגש מחשבה ורוח. תנועת הנשימה הינה המהותית ביותר בבניית אנרגיית חיים ומהווה כוח מחבר, העושה אינטגרציה לכל הגוף הפיזי. ככל שהנשימה עמוקה ומלאה יותר בכל מערכות הגוף, יש לאורגניזם מספיק אנרגיה, שמתוכה תבנה תנועה פנימית חיה ועמוקה, שתוביל להרגשה מוכלת החובקת את הגוף כולו שתאפשר ביטוי ספונטני החוצה, ביטוי חופשי ויצירתי של רגש ומחשבה. עומק הנשימה משקף את עומק היכולת שלנו להרגיש להכיל לעבד ולבטא רגשות. רגש ונשימה נמצאים ביחסי גומלין זה עם זו. נשימה עמוקה מעמיקה רגשות ורגשות בביטויים המלא מעמיקים נשימה. תנועה זו בין רגש לנשימה מהווה בסיס לחשיבה שמעוגנת בתחושה ורגש.
בהתבוננות הרחבה של רייך בתהליכים פעימתיים העומדים בבסיס החיים, הוא זיהה שלא רק שהנשימה מהווה בסיס לקיומנו האישי והאחדותי ברגש ומחשבה – בגוף החומרי שלנו, אלא שהיא גם מהווה בסיס לקיומנו הנע מעבר לגוף החומרי לעבר השתתפות על אישית טרנסנדנטית בעולם. הוא זיהה שככל שהנשימה תופיע במלואה בכל רקמות הגוף, היא תוביל מאליה לתנועה גלית ריגושית, עוצמתית החובקת גם היא את הגוף כולו, אך במורכבות גדולה מזו הנשימתית. רייך ראה אותה כהבעה העמוקה ביותר של הרקמה החיה שתניע את העצמי מעבר לגוף החומרי שלו. רייך כינה מופע זה "הרפלקס האורגסטי". כאמור, זוהי תנועה שיסודה אינה בדחף. מופע זה הוא הביטוי של הפוטנציה האורגסטית. רייך הרגיש לא מובן בהצעתו להכללה של הפוטנציה האורגסטית בתהליכים הטבעיים של חיות האורגניזם. מה שלא הובן ועוות הוא שההתייחסות לפוטנציה הזאת הייתה מאוד קונקרטית, כאילו שהיא מתייחסת ליכולת להגיע לאורגזמה מינית באשר היא גם אם היא חלקית. אומנם אחד הביטויים החשובים של פוטנציה זו היא היכולת להגיע לאורגזמה מינית מלאה בתוך יחסים של אהבה, אך בעצם הדבר המהותי יותר, שממש לא הובן, זה הביטוי היומיומי של פוטנציה זו. זו שרייך תאר באישיות שהיא ב "oneness" ושהיא graceful. זו שיש בה יכולת בתוך חיי היומיום לרטוט לאט לאט לתוך תנועה יותר ויותר מעודנת, עד שהיא הופכת כמו לחשמל והגוף ספוג ועטוף בזרימה שחדירה אל העולם לקראת "we-yonder". זה קשור ביכולת לצאת לעולם כשהקומפוננט הרגשי, הקומפוננט הלגיטימי והחשוב לאהוב ולהיות נאהבים נמצא באחדות עם הקומפוננט החושני שלנו, עם האהבה לגוף. עם אהבה לגוף המאפשרת מימוש מלא של כל תאי הגוף, מימוש הקשור בעזיבה אל הטבע הבסיסי, שהוא נצחי ואין סופי. זה מעבר לאמת פסיכולוגית, זו רוחניות ששורשיה נטועים בגוף ובחיי היום יום.
כאמור, רייך המוקדם הציע לנו שבריאות נמדדת ביכולת שלנו לנוע מעבר לקיום האישי שלנו בחומר לעבר קיום על אישי טרנסנדנטי. בריאות אוטופית זו שרייך המוקדם מציע, מתחלפת אצל רייך המאוחר, להזמנה להתנסות בחיים, בהיות חי. רייך מתרכך לעמדה שמכנה אותה עמדה אמפטית ומשתף אותנו בכך שמבין, שכולנו באופן טראגי משוריינים באופן כזה או אחר, אחוזים בעצמינו ונותרים אמביוולנטיים כלפי התמסרותנו לטבע החי והבסיסי שלנו שהוא כאמור בגוף החומרי ומעבר לו. לאורך כל חייו הוא שם את תקוותו העמוקה לעולם מתוקן בדור הצעיר, ויצר באירופה ובארה"ב מרכזים לטיפול מניעתי כבר מהחיים התוך רחמיים.
רייך כל הזמן נע בין ההתחקות אחר חיים אנושיים לבין חיים שאיבדו מאנושיותם. כאמור, בטבע הבסיסי שלנו אנחנו זקוקים לצורה אישית להתקיים בה, אך כשהצורה הקיומית האישית שלנו סגורה מידי (משוריינת) ומאבדת מחדירותה אל העולם, היא אינה יכולה לפשוט עצמה, להתגמש למצבי תודעה רגש וגוף משתנים בתוך העצמי ומעבר לעצמי. כאשר אנחנו מתפתחים בסביבה הורית שכשלה לקחת על עצמה מחויבות אתית לנוכחות פעימתית אנרגטית, פתוחה לצרכיו של העצמי המתפתח לחיות את הווייתו הטבעית הייחודית לו במזיגה עימה, אנחנו נאלצים לקיים את חיינו בתוך צורות אדפטיביות. צורות סגורות, הרגליות ולא גמישות שרייך כינה קרקטר. אלה צורות שבורות לא לכידות שמבוססות על תנועה פעימתית שהתעוותה וסטתה מזרימתה האורגנית. לרייך הייתה פתיחות לב גדולה ורגישות עמוקה לקלוט ולהבין את כוליות ההוויה השבורה. הוויה כולית, גופנפשית הבאה להסיט ולהחליש את משבי הרוח הבלתי נסבלים מהעולם בחוץ ומהזעקות של הצרכים מבפנים שאינם נענים. זו הוויה כולית שנוצרת על רקע של חוויות טראומטיות התייחסותיות מתמשכות, שמורגשות שלעולם לא תחדלנה ותחווינה כך לתמיד. הארגון הקרקטרולוגי הוא ביטוי של האיזון שהאדם השיג בין מה שקיים ומה שעשוי להתקיים בחייו האפקטיביים והאנרגטיים. זו פשרה של העצמי להתקיים בתוך חיות ולכידות תחליפית לזו האורגנית ובלבד שלא יאבד הקשר עם האחר המשמעותי. זהו ביטוי של האמונה של העצמי ביחס לאיך יהיה הכי טוב לחיות ובאיזה אופן כאב אפקטיבי וסומטי יוכל להימנע באופן הכי נכון. הקרקטר זה הארגון הכי בטוח, הכי מוגן שניתן ל"חשוב" אותו בתנאים של הישרדות. ארגון שבאופן טראגי מונע גדילה והתפתחות וגוזל מחדוות חיינו העמוקה להתמוסס אל הטבע הבסיסי שלנו שהוא ראשית ריבוא הדברים.
למרות התנודתיות בנפשו הפגיעה עד מאוד של רייך, הייתה לו נכונות מתמשכת, בדרכו הייחודית לו, לשהות בקושי וללמוד ממנו. להתבונן בכשליו, לשתף בהם ומתוכם ומתוך התנאים הפנימיים של האדם שהיה ותנאי תקופתו, לחפש ללא לאות דרכים להשיב חיים ולפוגג את הסבל האנושי. הוא היה הראשון שיזם ב – 1922, באישורו של פרויד סמינר קליני שהתמקד בהתנגדות של המטופל. רייך בחר בסוגיה זו מתוך הנחתו שהתבססה על ניסיונו הקליני קרוב החוויה, שמטופל שמתנגד, הוא מטופל שפוגש במטפל שכושל להבינו. מתוך הבנה שהכשל הזה נובע מהחסימה של המטפל לבוא במגע עם ההבעה הרגשית של המטופל, הוא ביקש ממשתתפי הסמינר להציג אך ורק מקרים שכשלו. למעשה הגעתו של רייך למרחבים קליניים המבוססים על קונטקט תנועתי עמוק, נבעה בראשיתה מהתעקשות שלו להגיע אל מטופלים שהגדירם כ – unreachable. כמו מטופלים שותקים ופסיכוטיים. אלו שהחוק הבסיסי הפסיכואנליטי, לומר את כל שעולה על דעתך, כשל עבורם. רק אחר כך הוא המשיך לבסס את המרחבים הללו, גם דרך חקר מדעי תאי ואנרגטי ודרך עבודתו בחקר תינוקות וטיפול בהם.
הגות זו של רייך שזה עתה פרסתי בפניכם הינה ההגות העומדת בבסיס התהליך המרפא הרייכיאני. הגות המציעה מרחב קליני המתקיים על בסיס ההנחה שללא תנועה פעימתית חיה ומתמסרת עם עוד גוף לא יכולים להיווצר חיים ולא יכולה להתרחש שיבה אל חיים שאבדו. רייך הבין שללא יחסי זיקה פועמים ופתוחים שלו עם המטופלים שלו, מטופליו לא יוכלו להתגלות ולהימצא בהווייתם החיה. מתוך כך, רייך מבקש שנחזיק בבסיס התהליך המרפא נקודת מבט אנרגטית שיסודה בכך שאנרגיה תמיד שואפת לנוע מעבר לאנרגיה שבחומר. במהותה היא מעבר לזמן ולמקום וכך, מיסודה, מספקת את המצע העמוק ביותר להתמרה פסיכופיזית.
הוא מבקש שנחזיק תודעה גופנית ומנטלית ביחס לביטוי הביופיזי הפשוט ביותר של אנרגיה, לתנועה הפעימתית העומדת ביסוד חיי הנפש והרוח. רייך חשש שקריאה זו ביחס למרחב המרפא יכולה בקלות לעורר תחושה כאילו עבודתו הקלינית עושה רדוקציה לחיי הנפש כשבעצם לתפיסתו קריאה זו מציעה אפשרות להעמקה בחיי הנפש והרוח.
אם אאסוף חלקי חומרים של רייך הפזורים בתוך כתביו, אומר שבקונטקסט הבסיסי הזה של התנועה הפעימתית, חשוב שנתבונן בשלוש אמיתות אנרגטיות – ביופיזיות ביחס לתהליך המרפא המחפש להשיב תנועת חיים ברקמה שהומתה וקפאה. לשם הבהרה, אומר שרקמה שהומתה וקפאה בזמן מתוך מצב הישרדותי, הינה תמיד רקמה שלא ניתן לחוש את קיומה במבעה האורגני וכך גם את הרגשות והצרכים המוחזקים בתוכה שהיא אמורה להניע.
מה הן שלוש האמיתות:
הראשונה, מבקשת להכיר בכך שאותה זרימה אנרגטית פעימתית המניעה אותנו מהליבה החוצה בתנאים של נעימות זהה לחלוטין לזרימה האנרגטית הפעימתית, שנסוגה פנימה בתנאים של אי נעימות. זהו הבסיס האנרגטי הביופיזי הפשוט ביותר, שאינו תלוי זמן ומקום, ומתוך כך מאפשר לתנועת חיים שנסוגה לשוב ולהתגלות מעצמה בהינתן התנאים לכך.
השנייה, מבקשת להכיר בכך שהתנועה הפעימתית הפרימיטיבית ביותר, זהה בעומקה לתנועה הפעימתית המורכבת ביותר. מתוך כך לדוגמא, כפי שכבר דובר כאן באופן מעט אחר, נובע שהתנעה של הנשימה האין סופית, תוכל להוביל לאין סוף מופעים פעימתיים מורכבים יותר, כמו זרימה אנרגטית של רגשות, זרימה של גליות רפלקסיבית אורגסטית. כמו כן נובע מכך, באופן מעט מובלע יותר, שמצבי עצמי פרמטיביים יותר המופעים בתהליך הטיפולי, יכולים להניע מצבי עצמי מפותחים יותר, וההפך. למשל נגיעה בסוגיה גופנפשית שנמשכת לאורך ההתפתחות כמו התקשרות אינטימית סנסואלית שמקבלת החייאה בתהליך הטיפולי סביב רקמות הגופנפש הנוגעות בהתקשרות ראשונית, יכולה לייצר תנועה ברקמות הגופנפש סביב התקשרות אינטימית סנסואלית בוגרת, וההפך.
השלישית, מבקשת להכיר בכך שכל שתי מערכות אנרגטיות (אורגונוטיות) פועמות, שיש בניהן פוטנציאל להימצא בשייכות אנרגטית פעימתית קרובה זו לזו והן גם מבססות שייכות זו לזו, תפעלנה משיכה הדדית ואפקט ריגושי זו על זו, ואז מתוך ליבת המערכת האורגונוטית מתחילה זרימה אנרגטית חזקה המביאה בסופו של דבר להתמזגות שהיא מעבר לחומר. זוהי תנועה של שניים שהם אחד. רייך מבקש להדגיש שהשייכות ביסודה אינה קשורה בתוכן, אלא בתנועה אנרגטית והוא מציע לנו להתבונן במופע זה בחדר הטיפול. נוכל להתבונן בפוטנציאל שייכות זה בין שתי מערכות פועמות בתוך הגוף, כמו בין רצועת העיניים והסרעפת, ונוכל להתבונן בפוטנציאל שייכות זה בין גופים פועמים, כמו בן מטפל למטופל.
רייך מספר לנו שבתחילתה של הפסיכואנליזה ניתן היה למצוא לא מעט עניין בקשר שבין הגוף לנפש. יחד עם זאת, הוא טוען לכך שההבנה ביחס לאיך ברמה התפקודית חווייתית (פונקציונלית) הקשרים מתחברים ומתנתקים הייתה מאוד רופפת ויותר מכך, הייתה רתיעה מלממש את ההבנה הזאת בחדר הטיפול. מבחינתו של רייך, מימוש מתחיל מקבלת העובדה שקונטקט כפי שכבר שמעתם, הוא בראש וראשונה, קונטקט בין שני גופים, שני שדות אנרגטיים פועמים המשפיעים זה על זה. זהו מפגש ביופיזי ביסודו ולא פסיכולוגי. המבט נפגש, הקולות נשמעים ההבעה מוחשת ומורגשת. הביטוי התפקודי לכך בחדר הטיפול היה שרייך עבר מלשבת למראשותיו של המטופל, לשבת מולו, לספוג מתוך אקטיביות פנימית שלו את הגוף החשוף של המטופל ואת אופנות הבעתו. מתוך כך, להזמינו באופן אקטיבי לחיים, לתמוך בהעמקת הנשימה, לבוא למפגש פיזי קרוב של מגע עם גוף המטופל ולהזמין באופן פתוח הבעה של אימפולסים ספונטניים הבאים מגוף המטופל המבקשים להגיע לעיתים אף באופן ממשי אל גוף המטפל. מופעים דומים לכך נראו קודם לכן בתוך הפסיכואנליזה, אך לא מתוך הבנה ביופיזית – אנרגטית מעמיקה, מתמשכת, מחויבת וסיסטמתית, כמו זו שרייך הציע ומימש. רייך לא הפסיק להקשיב למילה המדוברת, אך הוא הקשיב לה מתוך הבנה שהמילה, כשהיא מפוצלת ממגע עם הזרימה האורגונטית בגוף, מתרוקנת ממשמעות, והיא נעלמת ככל שהזהות עם הזרימה האורגונוטית מעמיקה, וככל שרקמות הגוף נפתחות בהדרגה מעבר לסרעפת לכיוון האגן, לעבר "הרפלקס האורגסטי" שלוקח אותנו למקום טרנסנדנטי בראשיתי ואין סופי שהוא מעבר למילה.
אם נמשיך להתבונן במה יניע לקראת חיים, רייך מציע שחשוב שנבין שחוויות ילדות לא יכולות להיות אפקטיביות שנים לאחר התרחשותן, אלא אם כן הן פגעו באופן ממשי בתהליך הביולוגי של החיים, וחיות מתוך כך באופן ממשי, בכוליות ההוויה של העצמי בהווה. רייך ראה זאת כאחריות אתית לבוא במגע עמוק ורגשי עם כוליות ההוויה הביופיזית השבורה של מטופליו כפי שהיא מתגלה בפניו בכל רגע ורגע. כאמור, הייתה בו רגישות יוצאת דופן לחוש כך את מטופליו. והוא האמין שזו הדרך היחידה שמטופל יוכל להראות מתוך מה שמתפצל בו ומה שמחפש להתחבר ולהרגיש מובן מבפנים. רייך הבין וקלט מכל רקמות גופו ונפשו שהקרקטר, כפי שכבר ציינתי, הינו הארגון הכי בטוח, הכי מוגן שניתן ל"חשוב" אותו בתנאים של הישרדות. הוא בקש מחויבות לשמור על זהירות ביחס למוגנות זו. המטופל צריך להאמין שבכל הבנה והתערבות שהמטפל מציע, כלולה הידיעה החשובה של המטפל שלכידותו של המטופל בעצמו ובקשר לא תאבד, גם כשלכידות זו תלויה על בלימה. רייך טען שהבין זאת לעומק רק כאשר החל לעבוד בשנות הארבעים עם מטופלת פסיכוטית, בדרכו החדשה המערבת באופן אקטיבי את ההנעה של הרקמה החיה. רק כך המטופל יהיה מוכן לשאת ביחד עם המטפל את איימת ההתפרקות העמוקה שיכולה להתעורר עם ההתקרבות להשבת התנועה הפלסמטית הספונטנית והחיונית שהומתה וקפאה, במיוחד זו האורגסטית. בהקשר לכך רייך מזהיר שיש לעבוד באופן ביופיזי הדרגתי. מרגש שנמצא על פני השטח לרגש שנמצא מתחת לפני השטח ורק עד כמה שהמטופל יכול לשאת התעוררות של זרימה אורגונוטית ביופיזית רגשית. הוא מוסיף לכך שלא ניתן להתחיל עבודה גופנית כל עוד לא נוצר אמון וביטחון בקשר ובאותה מידה לא ניתן להעמיק בעבודה גופנית- אנרגטית רגשית, אם עדיין לא התבסס הקשר הטיפולי המתאים לכך. כמו כן, רייך מסביר שכל ניסיון להסביר במילים שריון גופנפשי, שהינו אוטומטי ולא מודע, יהיה חסר משמעות ולא יצור תנועה אורגנית, כל עוד השריון הגופנפשי עוד לא החל להתיר עצמו. הוא מזהיר מפני סכנתה של אמביציה טיפולית בטרם עת שהולכת נגד גילויים חדשים ומאמץ לעצמו את מה שפרויד, הציע לו באחת מפגישות ההתייעצות הקבועות שלהם, להגיע לשעה הטיפולית, ללא זיכרון וללא תשוקה. רייך שקד על כל אופנות של נוכחות טיפולית שמניעה והרגיש מחויבות עמוקה להימנע מכל אופנות שחוסמת או מאיימת לפרק.
רייך בקש מאתנו להיות ערים לכך שברגע שאנחנו מכניסים את הגוף בממשיותו למרחב המרפא, אז יש לנו עסק עם אמת בסיסית גופנית שמשמעותה היא שההתקיימות של ה"עצמי הנע" נמצאת בפוטנציאל בתנועה מתמדת. הוא תמיד חיפש את התקיימותה של תנועה בחדר הטיפול. לתפיסתו, אם מתקיימת תנועה, מתקיימת התפתחות. מה שחשוב זה לחפש תנאים להתנעה של התנועה, גם אם היא נעה אחורה וגם אם היא נעה קדימה. עצם התקיימותה של תנועה מסמנת בעיניו שהמטפל מבין את המטופל. הוא מזהיר מפני תפיסה שאם המטופל זז פיזית, צורח, בוכה, זה סימן מטיב. לטענתו, אפשר לדעת אם יש תנועה, רק אם מחזיקים תפיסה טוטלית של התנועה באורגניזם. כוונתו לכך שבכי, צרחות ותזוזה יכולים להיות ביטוי הגנתי ולא ביטוי תנועתי ליבתי, אורגני ולשם האבחנה נדרשת התבוננות קונטקסטואלית בכוליות העצמי בקשר. רייך הרגיש שלא מבינים את עבודתו נכון ושהשטיחו אותה, כאילו מדובר בשחרור של מתח כרוני. הוא ביקש להדגיש שהעניין הוא לא שריר, נשימה או מתח, אלא העניין העמוק הוא לאפשר למטופל לחוות מחדש את ההיסטוריה המדויקת בה התרחש המעבר מהיות חי להיות קפוא. בהקשר לכך רייך מציע שרק מתוך קונטקט רגשי פתוח וחדיר של המטפל עם המטופל (("orgonotic contact", יוכל המטפל לעקוב אחר התחלפויות אלה בין מצבי חיות ומוות אצל המטופל כך שתוכלנה להיחשף דרכי ההתנהגות הפנימיות האידיוסינקטיות שלו. הרעיון של רייך היה שמצבי המוות המוזנים מהרקמה המשוריינת, יוכלו בהדרגה להתחלף באופן ממושך יותר במצבי חיות פתוחים וחדירים, שלא נגועים בהחייאה טראומטית. רייך טען לכך שהאינדיקציה שלו לכך שחיות יותר המשכית התהוותה במטופל, ודאית לו כאשר הוא עצמו חש חיות המשכית בתוכו. הוא חוזר ומדגיש שהעניין העמוק בתהליך הריפוי מצוי בתהליכים רגשיים בחומר החי של "העצמי הנע" בתוך יחסי הזיקה עם השדה האנרגטי סביבו.
בסוף אחד החיבורים רבי ההשפעה של רייך הוא כותב שיום אחד מדע הטבע יצליח במימוש החלום של האדם לאושר ארצי. אז, אומר רייך, השאלה הנצחית ביחס למשמעות החיים תתעמעם ותוחלף במימוש קונקרטי של החיים. מימוש של תאי הגוף שיוביל לטרנסנדנטיות מיסטית. ניתן לומר שזו בעיני רייך תמצית אנושיותנו שכולנו לדבריו אמביוולנטיים כלפי מימושה.
זאת גם בעיני תמצית המורשת של רייך אותה ביקש בכל, מיני דרכים מובלעות ומפורשות, שנעז לחקור מחדש במרחב המרפא ומחוצה לו. בלא מעט מכתביו הוא מבקש שוב ושוב שלעולם לא נאמץ את הגותו ללא חקר הבא מהתנסות אישית. הוא מציין שהוא פגש בסירוב חוזר ונשנה של אנשים שבאו במגע עם הגותו לקחת על עצמם את הכאב הבלתי נמנע של חקר מחדש, והוא כותב שהוא מקווה שזה לא יהיה גורל הגותו.
כשרייך משתמש במילים מדע הטבע, הוא מתכוון לחקר הבא מהתנסות בחיים כפי שהם מטבעם. הוא לא מזמין אותנו לשאוף לחיים כאלה כי אם להתנסות בהם. התנסות שיכולה לעורר בתוכנו, בושה, פחד לעג ובלבול. זוהי הזמנה הנוגעת בעיקרה באתיקה של נוכחות אנושית בחדר הטיפול ומחוצה לו.
אסיים מתוך טקסט סיני עתיק בהקדשה לרייך ולכולנו. טקסט זה מציע לנו שההליכה בדרך היא שתאפשר לנו תקווה להיות אנושי. ללכת בדרך עם הידיעה שאולי בעולם הזה, בעולם הבא, בעולם הקודם, אפשר להגיע להיות אנושי.
|
© כל הזכויות שמורות לאביגיל שחר. אין להעתיק לשכפל או לצלם ללא רשות מהמחברת.
