תירגול על שום מה?

תירגול על שום מה?

ז'ואל מוקסי, מורה צרפתי לאמנויות לחימה והמורה שלי לסיישין קיטאידו, אומר: "c'est important de savoir pour quoi on fait la pratique" , כלומר: "חשוב לדעת למה אנחנו מתרגלים". ואמנם: מהי הסיבה לתרגל? מהי הסיבה להשקיע זמן, מאמץ וכסף בתירגול? מהי חשיבות התירגול?

מוקסי, כמו המאסטר שלו קן וואיט, היה מורה שלי לסיישין קיטאידו בתחילת דרכי המקצועית כפסיכולוגית, והשפיע רבות על תפיסת העולם המקצועית שלי. דרך ההוראה שלהם והשיטה שהם מלמדים, גיליתי את החיבורים בין הגוף שלי והתהליכים שבו לבין התהליכים הפסיכולוגיים שהגופנפש שלי עבר ועובר, כמטפלת וכאדם.

שאלה זו מלווה אותי כל השנים. תירגול, על שום ולשם מה?

באותו האופן תמיד הטרידה אותי השאלה: לאחר שהגיע להארה, מדוע המשיך הבודהה לתרגל את דרך שמונת האיברים ומדיטציה?

כאשר אני נשאלת באיזה סוג טיפול אני מתמחה, לעתים אני משיבה שבטיפול באנשים שבילו שנים בסדנאות, בעולמות הניואייג', בקואוצינג, גם בטיפולים פסיכולוגיים, שאלו שאלות על עצמם, והבינו הבנות חשובות ויסודיות, רכשו מודעות עמוקה לגבי המבנים הנפשיים שלהם, הדפוסים המקובעים שלהם, הסיבות ההסטוריות לכך, ודברים, גם עמוקים,  השתנו בחייהם, אבל…הם חיים עם מוח פעיל יתר על המידה. סובלים מאי שקט כרוני. מתחושה קיומית שמשהו לא תקין. לא נכון. לא פעם ההבנות והשינויים בטיפול מהוים עבודה עמוקה, מייצרים שינויים בחיינו, ונוגעים בליבה שלנו, ועדיין נשארים מקומות ברבדים העמוקים ביותר של הגופנפש, או – אם תרצו – במבנים המוחיים המושרשים ביותר, שעמידים יותר לשינוי ומבקשים חילחול עדין, כמו מים בסלע, או לפעמים כמו פטיש לחומה, כדי להביא עוד חופש, הנאה, קשר וגמישות בחיינו. ו…שקט. האפשרות להיות.

מדוע זה קורה?

מה שמייצר שינוי הוא תהליך של תובנה. תובנה היא תהליך גופני נפשי. תהליך עמוק בו מתאפשרת תובנה, מתרחש כאשר האורגניזם כולו מבין וקולט דבר מה, ברמה העמוקה ביותר, הבנה המחלחלת לכל תא ותא בגוף ובנפש, במקום בו השניים נפגשים. וזה מעבר למילולי. או לגופני. או למנטלי. או לרגשי. המכלול האחדותי, אם תרצו האינטגרטיבי, הוא יותר מסכום חלקיו.

כדי לאפשר לתובנה להתרחש, יש צורך בשינוי במח הפלסטי, שינוי בהרגלים הביולוגיים במסלולים הנוירולוגיים במערכת העצבים שלנו. ולשם כך, יש צורך באימון. בתהליך מתמשך. בהתמדה.

"אימון זה מכה שורש כאשר הוא נעשה כראוי, בהתמדה ולאורך זמן", כתב אבי היוגה המודרנית פטנג'לי.

עם האימון אנו הולכים ומעמיקים, וכך גם ההבנה והתובנה שלנו. על כן מומלצת בתירגול  עמדה מסוימת: עמדה כמו מדעית של סקרנות, של התבוננות נקיה, פתוחה לפגוש כל דבר, כל מימצא. הכל הולך. אין תופעה שאני סוגרת את עצמי בפניה, או לא מוכנה לראות אותה. אין משהו שמתעורר ואני אינני מוכנה לפגוש, שאני דוחה. וכאשר הדחיה, אם אם אינני רוצה בה, מתעוררת (ולעתים קרובות היא אכן מתעוררת…), אינני מתווכחת אתה. אינני משכנעת אותה, הודפת אותה, מנתחת אותה או מתעלמת ממנה. לצידה, אני ממשיכה להיות. לחקור. להתבונן. להתנסות. וכן, לאפשר למה שכעולה להציף את התודעה והחויה הגופנית שלי, עם שמירה על החלק שלא מוצף, שלא נטבע, שעדיין מתבונן, משקיף, לומד, סקרן.

לעמדה זו נדרשת מידה לא קטנה של כבוד לעצמי, למה שמתעורר, כבוד לרגשות שעולים, כולל כבוד לפחד; פחד מפני חלקים שלי שהייתי מעדיפה שישארו חבויים או בלתי מורגשים. או מפני רגשות קשים אחרים. אם אינני מוכנה לפגוש את השנאה שלי, לדוגמא, הרי האימון שלי לא יוכל באמת להיות פתוח וכן. וכנות דורשת אומץ. תירגול אמיתי דורש אומץ. מי שאין לו שלדים בארון (שיקום…), אין בו גם פחד, ועל כן גם לא יתקשה לתרגל. אדם כזה אינו אמיץ, שכן אין לו פחד להתמודד עמו. הוא סתם בר מזל… עבור אלה מאתנו שיש להם פחדים ושלדים (כולנו?), האימון יכול להיות מקום מסוכן, בו יתעוררו ויורגשו רגשות קשים שאיננו רוצים לפגוש. אנחנו הפוחדים, עלינו מוטל עול האומץ. האומץ להסתכל פנימה ביושר, בכנות, למרות הפחד. ובעצם, לא למרות הפחד, אלא אתו. הפחד מלווה אותנו באימון מתחילת הדרך.

עבודה עם התנגדות לאימון

לפחד יש כמה ביטויים. לעתים הוא מתוחכם והוא מתעורר בצורת ביקורת ("אוף, מה התועלת בתרגילים האלה?" "הם משעממים אותי" "זה איטי מדי" או "זה חזק מדי" או "זה אגרסיבי מדי" או "זה רך מדי" עולים תדיר). שעמום, אי שקט וכו', הם כמה מכלי הנשק החזקים של ההתנגדות להכיר בחלקים שלנו שאיננו אוהבים.

התנגדות לאימון היא צל, בן לויה שלו מתחילתו (או, אם באמת יש לנו מזל, עם שכוך שלב המאוהבות בו), והדרך שאני מציעה כדי להתמודד עם ההתנגדות היא להתבונן בה, להקשיב לה, ללמוד ממנה מה כואב ומה מפחיד, לכבד אותה, ובעיקר-  לאמץ כלפיה עמדה של התבוננות לא מזדהה. בכל תהליך אמיתי ההתנגדות היא גורם מלווה, ואין כל סיבה לתת לה לחבל בתהליך שלנו לעבר חיים מלאים. אם נאמץ אותה, היא גם תהיה לנו למורה. כמו חרדה, דכאון, כמו מחלה כרונית, כמו כל כך הרבה חלקים שלנו שהיינו שמחים להיפטר מהם, גם ההתנגדות לאימון היא לא משהו שצריך להיפטר ממנו כדי לחיות חיים מספקים.

כי רק חיים בהם יש מקום גם לפחד, לשנאה, לקנאה וכו', יכולים להיות מלאים.  אחרת הם בסך הכל הליכה זהירה מאד ומבוהלת בין המוקשים הללו, כשהמוטיבציה השלטת היא לא להיתקל בהם. חיים של אומץ הם חיים אחרים, חיים בהם מותר להרגיש הכל, מותר לחוות הכל, מבלי להיהרס, מבלי לכווץ את עצמנו מפני חויית החיים. רק אז מתאפשרת גם הנאה.

כך שהמוטיבציה שלנו באימון היא להגיע ליכולת גדולה יותר לחוות הנאה. לשם כך אנחנו מתאמנים.

בדרך כלל מאחורי התנגדות לאימון נמצא רתיעה ממפגש. מפגש עם אותם רגשות או חלקים קשים שלנו המתעוררים במהלך האימון. ואם האימון אמיתי ועמוק, הוא יפגיש אותנו עם החלקים האלה. ועוד איך. עבור חלקנו זה קושי להתמודד עם החלק ה"עצלן" שלנו, שרוצה לישון ולהישאר רדום, עבור חלקנו זה הקושי לפגוש אי שקט, דכאון, פחד, כאב נפשי או עוצמה רגשית. עבור אחרים זה הפחד מהחיות שלנו, מהדחף המיני או התחושות המיניות שיכולות להתעורר. בכל מקרה, הצורך להתמודד עם ההתנגדות הוא צורך אמיתי. איך מכבדים את ההתנגדות, אך גם עובדים כדי להתגבר עליה? איך, במקום להמשיך ולברוח מהדרקון הדו ראשי, אנחנו עוצרים את המנוסה, מסתובבים, ו…באמת ממיסים אותו? בפגישה. בהזמנה אותו לשבת אתנו.

בתחילת דרך האימון שלי, שמעתי לא פעם את הביקורת הסמויה מעמיתי לאימון: "אני מתאמן כל יום", היו אומרים, " אי אפשר להתקדם ולהעמיק בלי זה". ואני, אדם פשוט ורגיל, פגשתי באימון את העייפות והשעמום שלי, את הדיכאון והפחד, וכל אותם חלקים שלדיים והרגשתי כשלון, לא רצינית, לא באמת מתאמנת… ונסיתי. האלה עדי שנסיתי. נסיתי להתאמן באופן יומיומי. תקופות זה היה "עובד" ותקופות לא. בוקר אחד, בעוד אני מתאמנת על מזרון היוגה שלי, הרגשתי את ההרגשה הטובה שהתעוררה באימון. "זה מרגיש כל כך טוב", חשבתי לעצמי, "למה אני לא מסוגלת להתמיד ולעשות את זה יומיום?".

ככה, במשפט אחד, הצלחתי להרוס את ההנאה מן האימון שלי. כבר קמתי מוקדם, הגעתי למזרון, התאמנתי, והרגשתי טוב, ו…הופ! הביקורת העצמית הצליחה להשתחל גם כאן…

באותו רגע החלטתי שיותר אני לא נותנת הזדמנות קלה כל כך למערכת הביקורת העצמית שלי. "לא רוצה רק לרדת על עצמי על שאני לא מתאמנת", החלטתי, "מעכשיו, אני לא מתאמנת יותר. אני רק פוגשת את הגוף שלי באופן פתוח, כשזה מתאים לי".

מאז, יש תקופות בהן הפגישות הן יומיות, קבועות בזמן ובמקום, ויש שלא,אבל מעטים הימים בהם אינני פוגשת את הגוף שלי. בהליכה נינוחה, בהליכה מהירה, במדיטציה על כרית, בתירגול תרגילים ביואנרגטיים (2), במתיחות או בתנוחות של יוגה… זה לא משנה. אני פוגשת את הגוף שלי איפה שאני נמצאת באותו זמן, ומאפשרת להנאה להיות שלמה. אני נותנת לו להוביל, והוא, מצידו, רוצה להיות בתנועה. רוצה להיות בבטוי. רוצה להיות חי ופועם ונושם.

אז איך מתאמנים?

מחקר שפורסם ב – 2017 מצא שבני האדם (או לכל הפחות סטודנטים לתואר ראשון בפסיכולוגיה, מושאי המחקר) נוטים לבחור בדרך הקלה ביותר. ואני מוצאת, שבהקשר לתירגול, מאחר וההתמדה, והדברים שנפגוש בו, עושים עבודה מספיק טובה בלאתגר אותנו, נכון לבחור בסוג תירגול שמהווה את הדרך בעלת ההתנגדויות המעטות ביותר. (The path of least resistance). נבחר באיך שקל לנו לפגוש את עצמנו: לבד על המזרון, השכם בבוקר או מאוחר בערב, לבד או ביחד, בבית או בחוג עם עוד אנשים שמהוים עבורנו מסגרת נעימה ומושכת, בשעות קבועות ששומרות על ההתמדה שלנו, באימון שנעים לנו לעשות אותו, וגורם לנו הנאה, שמושך אותנו, שמתחשק לנו לעשות אותו. יומיום או פעמיים בשבוע, מה שאפשרי לנו, בנסיבות חיינו ובאישיותנו. אנחנו רוצים להמיס את ההתנגדות לאימון, לכבוש אותה בנועם, לא בכח. די לנו מברוטאליות, לא?

ביבליוגרפיה:

פטנג'לי, יוגה סוטרה, אור עם, 1993

Lowen, A. and Lowen, L., A Way to Vibrant Health, Harper, 1977

Perceptual decisions are biased by the cost to act, N. Hagura  P. Haggard, J. Diedrichsen, eLife, 2017