חיבור זה נכתב להרצאה שניתנה במסגרת סדרת הרצאות – להיפגש עם מיניות בחדר-הטיפולים 25.4.21 – מרחב מפגש למידה ותרבות לאנשי מקצועות הטפול והרפואה
תקציר –
התמסרות מכילה בתוכה שתי תנועות חיים בסיסיות. האחת נוגעת בהתמוססות בעבורי והשנייה בעבור האחר. אין האחת מתקיימת ללא השניה ובלעדי שזירות זו לא נוכל להינתן לעונג מיני המתמיר עצמו לאין סוף.
הרצאה זו תעסוק במהות ההתמסרות לטבע הבסיסי שלנו, שהינו ביסודו טבע פועם חדיר ואין סופי. התמסרות המובילה מאליה להתמוססות מינית השרויה בעונג של היות אוהב ונאהב, בורא ונברא. הרצאה זו תבהיר שהתמוססות מינית עמוקה אינה מגיעה מדחף, אלא מהסכמה להתמוסס למצב טרנסדנטי, אל אישי, ששורשיו נטועים בגוף החי המבקש לרטוט לתוך תנועה יותר ויותר מעודנת עד היותו ספוג ועטוף בזרימה שחדירה אל העולם לקראת שניים שהם אחד. זו היא הוויה בגוף ומעבר לו שראשיתה בחיים התוך רחמיים, המביאה עימה טוב ונדיבות לאדם ולעולם.
הרצאה זו מבוססת בעיקרה על חקר קליני ותאורטי של מיניות מנקודת מבט של האנליזה הביו-אנרגטית, ששורשיה בעבודתו של וילהלם רייך, ומהדהדת בה גם רוח פסיכולוגיית העצמי.
נקודת המבט המובאת בהרצאה זו שאובה בעיקרה מהתאוריה והפרקטיקה של האנליזה הביואנרגטית, שהינה פסיכותרפיה גופנית אנליטית, וממחוזותיה של פסיכולוגיית העצמי בעיקר מזו שמתפתחת כאן בישראל בהשראת הפרקטיקה והחשיבה הבודהיסטית. כמו כן, מחשבותיי כאן, כמו אלה מתוך האנליזה הביואנרגטית מושפעות לא מעט, מפילוסופיות הנוגעות באזורים הטרנסדנטים של הקיום האנושי.
אומר כמה דברי פתיחה קצרים, אחר כך, נכנס להרצאה דרך זיכורונותיה של אישה, זיכרונות הספוגים בתוך זירת החיים אותה אני רוצה לספר לכם כאן היום. בהמשך, החלק התאורתי יפתח בהתייחסות לשלוש הנחות יסוד העומדות בבסיס האפשרות שלנו להתמסר לתודעת גופנפש של התמוססות (surrender) לחיים מיניים שיסודם באתיקה אנושית עמוקה. בהמשך להנחת שלוש הנחות היסוד, אפרוס בפניכם את התשתית המונחת בתוך המפגש של העצמי עם סביבתו בתוך המהלך ההתפתחותי של החיים. תשתית המאפשרת התמרה אין סופית להתמסרות מתמוססת שזורת עונג. בתוך כך ובסיום ההרצאה, אתייחס לאתגר של בניה שימור, שיקום וטיפוח חיים מבוססי “surrender”.
נקודת המבט שאביא בהרצאה זו מתייחסת למיניות כשרויה בעצם החיים עצמם. הווה אומר שאם נתמסר למלוא חיוניותנו, בכל תא בגופינו, מאליו נחיה חיים מיניים פתוחי לב, שזורי עונג וחדווה שיובילו אותנו להתמסרות מתמוססת מעבר לצורה שלנו בחומר, לתוך מפגש חי וענוג עם האחר. בתפיסה של האנליזה הביואנרגטית מיניות בריאה, אינה אפשרית ללא היכולת לאהוב. וילהלם רייך, פסיכואנלטיקאי ואבי האנליזה הביואנרגטית, הניח הנחה רדיקלית לזמנו כשטען, שעונג ברמה האנרגטית, עונג הכרוך בבסיסו בזרימה אנרגטית חופשית הפועמת לאורך הגוף כולו ומחממת אותו, תמיד יחבר את העצמי לעצמו ולאחר באהבה, בטוב ובנדיבות. הוא טען שהעניין הוא לא בסיפוק או מימוש דחפי, אלא בהיות במצב של עונג בתוך הגוף ומעבר לו. עונג שאלכסנדר לואן, אחד ממשיכיו המרכזיים של רייך, הרחיב למה שכינה, היות ב – joy- בחדווה חסרת מאמץ.
המשמעות היא שכשאנחנו מחוברים מתוך רקמות הגוף והנפש שלנו לטוב, בכאן ובעכשיו, אף אחד לא יוכל לערער על הידיעה שלנו ביחס למה הוא טוב ומה הוא רע, בעבורנו ובעבור המפגש שלנו עם האחר. כל אחד מאיתנו מכיר את זה באופן הפשוט ביותר מחיי היומיום. בו ניקח לדוגמה את הקימה שלנו בבוקר. כשאנחנו קמים משנת לילה טובה, שקטה, רפויה ומרעננת בגוף ובנפש, החוויה שלנו כלפי עצמינו וכלפי העולם הרבה יותר מטיבה מזו שאנו קמים ממנה אחרי שינה מופרעת וטרופה שלא הייתה בה מנוחה, שלא היה בה עונג. שינה שיכולה לעשות אותנו, לפחות באופן זמני, ספוגי תחושות ומחשבות קשות על עצמינו וחסרי סבלנות ותגובתיים מאוד לאחר. מכאן נובע שטיפוחה של התמסרות גופנפשית לחיים מבוססי עונג וחדווה הינה ביסודה התמסרות לחיים אנושיים אתיים. זוהי הרמנוטיקה של חסד, פרשנות של הווית חסד . לתפיסתי, למיניות כזאת קוראת האנליזה הביואנרגטית להתחייב.
ארצה להציע שבהקשבה להרצאה, במידה והדבר ירגיש מתאים ואפשרי, תשמרו על קשב לעצמיכם סביב הקיום שלכם בגופכם. רק מתוך גופינו אנחנו קיימים וגופינו במהותו הינו גוף מיני לא רק בתוך האקט המיני, אלא בכל פעולה יומיומית, גם בתוך הקשבה. בזוגיות יומיומית אם ישנה או הייתה או תהיה, בהורות אם ישנה, ביחסי אחאים אם ישנם, בחברות, במקצוע אותו אנחנו חיים ובכל פעולה יומיומית הכי פשוטה, כמו שטיפת כילים, כמו הליכה ברחוב. כמי ששרויה כמטפלת וכאישה בתוך שפה גופנפשית, שאולי זרה לחלק מכם לפחות, יתכן ויהיו רגעים ששפתי תהיה פחות מובנת. כמובן שמטרתי לעשות כל שביכולתי לתווך אותה עבורכם, להתעכב ולהסביר יותר איפה שאמצא נחיצות לכך.
כמו כן, חשוב בעיני, שבהקשבה להרצאה נחזיק בידיעה שאין מי שיושב/ת כאן בתוכינו, ואני כמובן כלולה בכך, שאינה/שאינו נושאת/נושא איזו פגיעות סביב היכולת להיות בתודעה/הכלה/ הבעה מתמשכת של התמסרות לעונג ואהבה מינית בכל ממדיה. הכוונה לכל מה שמפציע מתוך ההתכוונות שלנו לבוא במגע עם עונג ואהבה מינית בתוך הגוף, בתוך החומר (זרימות פועמות בתוך הגוף תחושות והרגשות – אהבה, שנאה, פחד, משיכה, בושה, עונג וריגוש חושי, התפעמות, דחיה, גועל, אשמה, אמונות ומחשבות ביחס למיניות) ולכל מה שמופיע מתוך התכוונות לבוא במגע עם עונג ואהבה מינית הנעים מעבר לגוף החומרי שלנו כמו מה שיכול להתרחש מתוך פתיחות לבבית מינית מאוד עמוקה וחופשית מאחיזה עצמית במפגש שלנו עם העולם ובפרט בתוך החיבוק המיני האורגסטי המלא של זוג אוהבים. זו פתיחות טרנסנדנטית שמעטים מאיתנו זוכים לה ואם יש מי מאיתנו שזוכה לה, תהיה זו בדרך כלל חוויה נדירה בחיינו, כזו שאינה בקלות מצויה בחיי יומיום, אך מהווה מקור השראה קריטי. כפי שכבר ציינתי. הרצאה זו מבוססת על ההצעה שחיים ששואפים להתמסרות לבבית מינית טרנסנדנטית, הינם חיים המחזיקים בתוכם פוטנציאל אין סופי לטיפוח של עונג וחדווה המבססים אתיקה מינית, אנושית עמוקה. מתוך כך, חשוב וחיוני שההקשבה להרצאה הזאת תתרחש מתוך כבוד וחמלה עמוקה כלפי המסע הייחודי של כל אחד מאיתנו בחייו/חייה בכל צורה של עצמיות מינית סנשואלית בעולם. העולם שלנו נפתח היום לצורות מרובות של עצמיות מינית. ישנה עצמיות הטרוססואלית, הומוסקסואלית, עצמיות מינית טרנסג'נדרית, עצמיות מינית המכנה עצמה it או they , וכדומה. נקודת המבט של הרצאה זו יכולה להיות רלוונטית לכל צורת קיום של חיים מיניים שזורי עונג ואהבה. חשוב שנחזיק בידיעה שלא משנה מה קרה לנו בחיינו סביב קיום חי זה, בבסיס כל אחד מאיתנו ישנו הפוטנציאל לעונג וישנה המיניות המתמסרת בחומר ומעבר לו, שמחכים להפצעה מלאה (בגלגול הזה או בגלגול הבא…). ואולי אם נחזיק כך בכבוד וחמלה עמוקה את חיינו כגבר או כאישה או ככל צורה אחרת של קיום בגוף מיני, המסע המרפא שלנו ושל מטופלינו, סביב מיניותינו ומיניותם, בתוך חדר הטיפול ומחוצה לו ינוחם עמוקות.
כעת ניכנס להרצאה דרך שני זיכרונות חווייתיים מכוננים השבים ועולים בחייה הבוגרים של אישה. כל אחד מאיתנו נושא בזיכרונות מכוננים הטמונים בגופו/גופה, במודע או שלא במודע, המשפיעים על עיצוב חיינו סביב מסענו לקראת התמסרות מתמוססת לחיים שזורי עונג. זיכרונות שכפי שכבר ציינתי, ספוגים בתוך זירת החיים אותה אני רוצה לספר לכם. מעין זיכרונות טלסקופים, כך נקראים זיכרונות חוזרים מכוננים כאלה. זיכרונות שמספרים במקרה הנוכחי, לאישה כיצד התהוותה כאישה בגופה ובנפשה וכמו מציעים לה, בכל פעם שהם שבים אליה, כמו גם בטיפול עימי, ממד נוסף באבולוציה שלה כאישה מינית ואוהבת.
זיכרון ראשון : פחות מדי אמא – אם ובת
"אני זוכרת את עצמי, בשנות החביון המוקדמות שלי, מניחה את ראשי קרוב אל ליבה של אימי, שומעת את הלמות ליבה ומלטפת את גופה כשאני כמו צמודה לחיקה בעוד שתינו עומדות. אימי משוחחת בטלפון עם חברה ואני מלטפת את גופה בחושניות חופשית שכזאת. זוכרת את ההרגשה החופשית לגעת בה וללטף אותה ובו בזמן את החוויה הקשה שהיא אינה מגיבה אלי בעומקה, שגופה נשאר דומם ולא נוגע. עכשיו כשאני שבה לרגעים הללו אני מרגישה שאני פוגשת בילדה שברובד עמוק יותר מזה שנראה על פני השטח, מחפשת באופן נואש, כמעט חופרת לתוך גוף אימה בניסיון למצוא עמוק בתוכה את החיוניות החיה והמתקשרת שלה. זה היה חלק מחיפוש ארוך שנים של אימי המתוקה והמתה שהותירה אותי נאבקת באפשרות להנות מגופי החי הנשי ומדרכי הנשית".
זיכרון שני: יותר מידי אבא – אב ובת
"אני שוב בתוך שנות החביון המוקדמות שלי, יושבת על ברכיו של אבי, בסלון בייתינו, רק אני והוא, קרני השמש החמה חודרות בשעת צהרים מוקדמת לעברנו. אימי במטבח בהכנות לארוחת שבת, האחים שלי גם הם בבית, אך עבורי ברגע ההוא כמו רק אני ואבי היינו זה לזו באינטימיות. אני זוכרת אותי מביטה הישר אל עיניו חולקת עימו ברכות ובשמחה את רגשות האהבה שלי אליו והוא לחילופין שב אלי באותו אופן בדיוק "אני אוהבת אותך" –"גם אני אותך" “ואני משיבה לו, "גם אני אותך" והוא משיב "גם אני אותך" ושוב אני משיבה "גם אני אותך"….. וחוזר חלילה. זה היה שיח שהתרחש במין משחקיות סנשואלית כזאת למשך כמה דקות טובות. זה הרגיש נעים ושקט ומלא בהדדיות חמה ולבבית, אך ככל שחילופין אלה התמשכו, החלה לחלחל לתוכי תחושת אשמה. אשמה על היותי לרגע בדרך חושנית ואוהבת במרכז גופו והכרתו של אבי, בעודי מודאגת שהאחים שלי לא מקבלים את מה שאני מקבלת ממנו. אני הייתי הילדה האהובה של אבי ואסור היה לי לדעת זאת. האיסור לדעת היה כל כך גדול שרק עכשיו כמעט 50 שנה אחרי, אני מקבלת רשות לדעת. אני מבינה עכשיו שהזיכרון הזה שמחזיק בתוכו עוד הרבה חוויות דומות עם אבי, הותיר אותי מחד עם ידיעה על איך זה מרגיש ואיך זה אפשרי להיות אוהבת ונאהבת, ומאידך, כל כך מוגבלת לממש אהבה ריגושית כזאת מכל תא בגופי בחיי, מבלי להרגיש אשמה".
אז מה יש לנו בתוך רגעי הזיכרון הללו? יש לנו קודם כל תנועה, תנועה גופנפשית. התנועה עצמה מחפשת באופן טבעי הדדיות של פעימה במטריצה של שניים ובתוך המטריצה ישנה צפיה שהאחד שבתנועה יהיה זה שנכון בעבור האחר להתרוקן לרגע מעצמו כדי לחולל את קיומו המתמסר והענוג של השני. אנחנו יכולים לראות כאן רמז לילדה שמחפשת מרחב כזה לעצמה. היא מחפשת את זה בגוף ובנפש של הוריה הנכונים לה, אך חסרים מתוך גורלם שלהם להיוותר ריקים לרווחה מאחיזה בעצמם ובהוויה פתוחה ומלאה לצורכי התמזגות ענוגים וחופשיים של ביתם.
אם כך, מה הן הנחות היסוד העומדות בבסיס התמסרות מתמוססת כתשתית לחיים שזורי עונג מיני ואהבה. אפתח בפריסה של שלוש הנחות יסוד.
ההנחה הראשונה מבוססת על כך שללא תנועה אין חיים. כל מה שחי נע. אנחנו בני האדם, וכל מופע אחר בטבע היקום, חי בזכות התנועה הבלתי פוסקת במפגש עם סביבה שגם היא בתנועה. הירח, כדור הארץ והשמש תלויים זה בזה לתנועת החיים שלהם. צמחים ועצים לא ינועו את תנועת חייהם ללא התמזגות עם החומרים באדמה, עם עוד צמחים ועצים בסביבתם, עם דו תחמוצת הפחמן שנמצא במרחב ועם תנועת המיים מהשמיים שגם הם מגיעים מתנועה חיה בין היבשה הים והאטמוספרה. אם נתבונן לרגע בחיינו כבני אדם. אדם מת, הוא אדם שתאי גופו פסקו לפעום, ראשית לכל ליבו הפועם ונשימתו הפועמת. ואם נתבונן לרגע בראשית קיומנו, נראה בבהירות כיצד ללא תנועה מתמסרת, חדירה ומתמזגת עם עוד גוף לא יווצרו חיים. אם ביצית ברחם האם, אינה נעה לעבר הזרע והזרע לא נע לעבר הביצית בפתיחות חדירה ומתמסרת, לא תתרחש הפריה, לא ניווצר לגוף. גם אם ההפריה מתרחשת באופן מלאכותי, הפעולה המלאכותית בהפריית מבחנה שיוצרת הימזגות בין הזרע לביצית, מנסה לחקות תנועה שהייתה צריכה להיווצר באופן טבעי ולא צלחה. זאת ההנחה הכי בסיסית – בלי תנועה אין חיים בגוף ואם אין חיים אז אין אפשרות להרגיש שום דבר וגם לא להביע ולשתף בעולם. לא להתמסר לא לעצמי ולא לאחר, כל זה דורש תנועה.
ההנחה השנייה מתייחסת למהות התנועה באדם וביקום. מהי אותה תנועה טבעית שמתקיימת בתוך יחסי זיקה מתמשכים עם עוד גוף. תנועה זו הינה תנועה פועמת של התרחבות והתכנסות. חיים שזורי עונג, חדווה, טוב ונדיבות מינית, אנושית אוהבת, יוכלו להתקיים רק מתוך התמסרות לתנועה פעימתית טבעית, חדירה, פתוחה וחופשית של התרחבות והתכנסות. אנחנו מתרחבים מהליבה הפנימית שלנו לעבר הפריפריה החדירה של הגוף, ממלאים ומתמלאים במפגש עם הסביבה, ואז מתכנסים בחזרה לליבה למנוחה ועיכול וחוזר חלילה. זאת אומרת שהחיים עצמם, במידה והם נחיים מתוך טבעם האמיתי, מתוך טבעם הפועם והפתוח, מאליו יובילו ליחסי זיקה מתמזגים, לחיים שלובי – היות (interbeing, interconnectivity). אנחנו חדירים בתנועה שלנו לסביבה והסביבה חדירה בתנועתה אלינו בזכות היותנו צורה עם פתח. בזכות פתחי הגוף הממשיים, אלה העליונים ואלה התחתונים ובזכות פתחי הגוף האנרגטיים, כמו הטבור, הקודקוד, כפות הידיים וכפות הרגליים. הפתחים בתפיסה הביואנרגטית אינם במהותם איברים ארוטוגנים, הם ראשית האיברים דרכם אנחנו מגיעים לקירבה הגדולה ביותר עם העולם.
התנועה הפעימתית האין סופית מבנה את היכולת שלנו לנוע בהתמוססות ובחופש בין שני מצבי עונג, האחד מתייחס לאחדות הפתוחה הפועמת והחדירה בתוך הגוף שלנו, ההרגשות המחשבות והתחושות של עונג ומיניות בתוך הזרימה האנרגטית האין סופית בתוך גופנו. והמצב השני של עונג מבטא תנועה פעימתית אנרגטית הנעה מעבר לאחדות בחומר, מעבר לגוף לעבר השתתפות על אישית בעולם היוצרת מאליה משיכה גרביטציונית אל גוף אחר לעבר מה שרייך כינה “we -younder, מצב בו הגוף עובר טרנספורמציה לאנרגיה טהורה, למצב שהוא מעבר לכל צורה אחוזה, בתוך מצב עונג טרנסנדנטי.
אם כך, אנו רואים שיש משהו בטבע הבסיסי שלנו שקורא לנו להתמזג. מתוך כך אשוב לנשימה וקרקוע, ומיד אסביר. נשימה וקרקוע הינן שתי פעימות יסוד, התייחסותיות הממזגות אותנו עם הסביבה באופן אינהרנטי ומהוות קונפיגורציה פרימרית להתקשרות מתמוססת של עונג ומיניות. כיוון שחמצן וגרביטציה מצויים מחוץ לגוף הפיזי שלנו ואנחנו לא יכולים להתקיים בלעדייהם, אנחנו נקראים מעצם טבע חיינו הבסיסי להתמזג עם הסביבה ברגע ההווה, מהלך זה מעצמו מביא עונג. שתי הפעימות הללו הן חסרות צורה ומניעות, כל אחת בדרכה, זרימה אנרגטית פעימתית לאורך הגוף ומעבר לו. שתי פעימות אלה באופן אולטימטיבי יכולות להוביל לעונג טרנסדנטי. אנחנו יכולים לראות זאת בפרקטיקות מזרחיות, כמו במדיטציה, צ'יקונג, טאי צ'י וריקודי למה טיבטים, ובאיזורים מיסטיים של דתות, כמו בריקוד הסופי והקבלי.
אומנם נשימה אף יותר מהותית מגרביטציה כי בלעדיה נמות. יחד עם זאת לחוות אותה כנמצאת בשפע אין סופי מענג עבורנו תלוי לגמרי בסביבה האנושית שלנו ועל כך מיד ארחיב. באשר לקרקוע, לא נמות מהתמודדות שאינה טובה דיה עם הגרביטציה, יחד עם זאת בסביבה אנושית שאינה מטיבה אנחנו יכלים לחוש אנרגטית שאנחנו טובעים עמוק לתוך האדמה ונעלמים בחושך או עפים אנרגטית בחלל ללא כל אוריאנטציה מבלי למצוא את דרכינו חזרה לחיים שזורי עונג בהווה. אלה אינן מטפורות אלה מצבי עצמי טראומתיים מציאותיים.
אם נתבונן היטב ברגע של התמזגות בין שניים ההופכים בעונג לאחד, נראה בשני הגופים, רכות ופתיחות בנשימה ובהתקרקעות לתוך האדמה ולקשר. אנחנו ממוססים ברכות את הנשימה ומסכימים לגרביטציה רכה לתוך הקרקע מתחתינו ולגרביטציה לתוך קרקע אנושית. גם נשימה וגם קרקוע במימושם הפועם המלא, מולידים גלים פעימתיים פנימיים המניעים את מאגרי האנרגיה המענגים שלנו המהותיים, את הראש שלנו עם הפנים בתוכם את הלב ואת האגן, וכשהם מונעים באופן מלא, הם ריקים מעצמם ובהוויה פתוחה, מענגת ואין סופית בעולם. כל התהליכים הללו הינם ביטויים של תנועה פעימתית שיסודה בתנועה בלתי פוסקת של התרחבות והתכנסות.
תהליכים פועמים אלה, מראשית חיינו ועד סופם, תלויים לחלוטין בקונטקט אנרגטי, גופני, נפשי ורוחני, עם סביבה חיה ופועמת. בתוך סביבה ספוגה בטוב, חדירה ופתוחה, התנועה הפעימתית שלנו תהיה שופעת, רחבה ומענגת ופתחי הגוף ידעו גם הם את תנועתם הטבעית בין פתוח לסגור. סביבה מטיבה הינה סביבה המגיעה לפתחנו לאורך החיים כולם מתוך אמפטיה אנושית עמוקה. אמפטיה שבמהותה העמוקה הינה פוזיציה אנושית בה נשימתו של העצמי האמפטי, זה הקרוי בשפטו של היינץ קוהוט זולתעצמי, הינה נשימה פועמת עמוקה ופתוחה. זו פוזיציה המקורקעת בתחושת שייכות עמוקה ונדיבה לאחר. הלב והאגן פתוחים לפעימה רכה, כך שעצמי כזה פנוי לאין ספור התמרות בעבור האחר. כמו כן, סביבה מטיבה תהיה גם זו הספוגה בטבע מטיב, במוזיקה ואומנות מטיבה, ובתרבות פתוחה בכללותה, סביבה שהחיים הסוציואקונומיים אינם קשים מידי, האקלים אינו מזוהם ואינו מאיים באסונות תכופים והחיים בכללותם מתנהלים במשטר חופשי ודמוקרטי. כל התנאים הללו משפיעים ראשית לכל על קיום נוח בעולם, על עונג בסיסי. פשוט לנשום לרווחה…….. להרפות לתוך הגרביטציה…….. ומתוך כך תבוא התנעה לעבר עונג מיני חופשי ומתמסר.
בסביבה שאינה מטיבה נאבד את החופש לנוע בזרימה חופשית ופתוחה בהתרחבות ובהתכנסות, נצמצם את התנועתיות הפעימתית שלנו, בכל מימד אפשרי, למה שנחוץ להישרדות בלבד ונחווה את פתחי הגוף שלנו פעורים מידי או אטומים מידי. צמצום השולל מאיתנו התמסרות לחיי עונג, חדווה, טוב ונדיבות מינית אנושית אוהבת. צמצום שאף יכול להוביל את העצמי במקרים של שבר טראגי עמוק לחיים ספוגי פרוורסיה. סביבה שאינה מטיבה, הינה סביבה שנעדרת אמפטיה בדרגות שונות של חומרה. בחומרה קיצונית נחשוב על סביבה מתעללת פיזית ו/או נפשית, על חיים תחת דיקטטורה וכוחנות פוליטית ותרבותית, סביבה סוציואקונומית קשה, חיים בכת, חיים בזיהום אקלימי מתמשך (בני אנוש שאינם מחזיקים באתיקה של אקלים וכדומה) וסביבה הספוגה באסונות אקלימים תכופים (בצורת, צונמי).
ארחיב רק עוד קצת על התשתית של הסביבה האנושית המאפשרת או החוסמת פעימה חופשית ומענגת, לפני שנעמיק לתוך התשתית התפתחותית באופן רחב ומלא יותר. אומר משהו על מה שווילהלם רייך הציע. אומר את מה שכבר נרמז כאן בכל מיני אופנים, אך החזרתיות עוזרת להבנה. הוא הציע, שהדרך בין חיוניות פועמת וענוגה למיתה של חיים פועמים ענוגים, בגוף ובנפש סלולה בתוך חיים השזורים באכזבות באהבה פתוחה ומוכלת. אהבה זו במצבה הפתוח והמוכל, מבוססת על אתיקה של אמפטיה. אתיקה של אמפטיה, אינה מתבלבלת בין שפת התשוקה לשפת הרוך. הפסיכואנלטיקאיים שנדור פרנצי ווילהלם רייך, שניהם מתחילת המאה הקודמת, בני דורו של פרוייד ומאוחר יותר גם הפסיכואנלטיקאי היינץ קוהוט, הציעו כל אחד בדרכו שעונג, חדווה, טוב, נדיבות בכלל ונדיבות מינית בפרט, מופרים, וסבל מיני ופגיעה מינית נכנסים לתוך הזירה האנושית, כאשר הסביבה ההתפתחותית מתבלבלת בין שפת התשוקה לשפת הרוך. שפת הרוך היא שפת האהבה, המתמסרת, שהגופניות החושנית מתקיימת בתוכה בגבולות חדירים ושקטים, זו שפה אמפטית נטולת אחיזה עצמית. שפה שנובעת מהתמסרות פתוחה ופועמת מתוך כוליותו של זולתעצמי כפי שכבר תואר כאן. זולתעצמי נושם ומקורקע, מתוך הלב והאגן שלו בהוויה פתוחה וריקה מאחיזה, בעבור היענות מלאה לעצמיות השלמה ובתוכה גם המינית, של האחר החי בזיקה אליו. כמו הורה וילד במהלך ההתפתחות הצעירה, כמו מטפל ומטופל וכמו זוג אוהבים במהלך ההתפתחות בחיים הבוגרים, כמו עובד ומעביד וכדומה. שפת התשוקה, היא שפה הנובעת מהיאחזות של מי שאמור לתפקד כזולתעצמי בצרכיו הארכאיים החסרים. היאחזות הגורמת למי שאמור לתפקד כזולתעצמי להשתוקק לאחר שנמצא ביחסי תלות אליו, שיהיה זה שיספק את צרכיו החסרים שביגונו כי רב, לא קיבלו מענה במהלך התפתחותו. לדוגמה, במצב בו המבוגר מגיע כך להורות, חסר בעצמיותו, שבור ומפורק טראומטית, נראה חדירה דחפית מפורשת או מובלעת של צרכיו המיניים לתוך הקשר עם הילד. במצב כזה המיניות של ההורה נעשת דחפית וכל מהותה הינה תנועה תשוקתית בלתי נשלטת המחפשת מושא לסיפוק. ילד שמהות קיומו תלויה באחר המשמעותי, יהפוך למושא סיפוק קל להשגה עבור הורה שאינו יכול לשאת את אחריותו האתית להיות משוקע בהיענות לצרכיו של ילדו. במקום משוקעות זו הוא מתבלבל עמוקות ונעשה משוקע במודע או שלא במודע בילדו כדי שזה יספק את צרכיו וירפא את יגונו הטראומטי. כאשר הארוס ההורי קורס לפרוורסיה וההורה מאבד לחלוטין את האפשרות להשתמש באמפטיה כמצפן מנווט והקשר מקבל אופי אביוסיבי מתמשך, כאשר קריסה כזאת טוטלית מתרחשת בתשתית שאמורה להיות תשתית אמפטית למיניות החיה והמתמסרת של ילד, לא ההורה, ולא הילד, יכולים לעבור טרנספורמציות פועמות בחייהם הארוטיים והאוהבים. כל האנרגיה ההתפתחותית הסומטית והנפשית מתארגנת לשירות דיסוציאציה. דיסוציאציה המנתקת את הילד וההורה מקונטקט פעימתי חי וחופשי.
התבלבלות כזאת בין שפת התשוקה לשפת הרוך יכולה להתרחש בכל ממד אנושי שיש יחסי סמכות -תלות, כמו בטיפול. כל תנועת ה me too, הינה תגובה וחשיפה להתבלבלות כזאת ביחסי סמכות -תלות.
הרחבה זו באה להדגים את מהותה של ההנחה השניה שמתייחסת לעצם מהות התנועה באדם וביקום. תנועה טבעית שביסודה הינה תנועה פעימתית שמתקיימת בתוך יחסי זיקה מתמשכים עם עוד גוף ואופן התקיימותה תלוי ביחסי הזיקה עם הסביבה המשמעותית לאורך החיים כולם. תנועה שמתמזגת עם תנועה פעימתית ביקום (אביב , קייץ, סתיו, חורף) שגם ממנה אנחנו ניזונים אם ניתנת לנו האפשרות לכך בתוך המרחב האנושי שלנו ואם הטבע לא מפיל עלינו אסונות כבדים מידי.
ההנחה השלישית, מבוססת על כך שהתנועה התודעתית הפועמת וזו הגופנית האנרגטית הפועמת, הינן תנועות המתקיימות באחדות. זאת אומרת שהגוף והנפש שלנו באחדות. חיים המתמסרים לתנועת הגוף הפיזי והאנרגטי הפועם בתוך הגוף – בתוך החומר ומעבר לו, מתמסרים גם לתנועת רוח האדם הפועמת. הווה אומר – שההתמסרות היא לחיי רגש ומחשבה ולחיי רוח טרנסנדנטיים של האדם שהינם אין סופיים ומעבר לאינדיבידואליות שלו. באותה מידה חיים המתמסרים לתודעת רוח האדם הפועמת, מתמסרים גם לגוף הפיזי והאנרגטי הפועם בתוך החומר ומעבר לו. למעשה אני מניחה שהנחה זו מובנת מכל הנאמר עד כה, רק אוסיף שאחדות התודעה והגוף במהותה העמוקה, מציעה שברקמות הגוף עצמן ישנה תודעה אך לעומק אמירה זו לא נוכל להיכנס בהרצאה זו ( אם יוותר זמן, אדגים זאת מאוחר יותר כשאגיע לדבר על טיפוח הלב).
שלוש הנחות יסוד אלה מבססות את ההבנה שעונג המתמסר לחיים מיניים ואוהבים אינו מגיע מדחף כפי שציינתי ממש בפתיחה של ההרצאה. עונג מתמוסס, נשען על התמסרות לתנועת החיים בכללותה שמהותה הגרעינית הינה תנועה פועמת חדירה ליחסי זיקה עם הסביבה ויותר מכך, זו תנועה פועמת של העצמי, המסכים להתמוסס למצב טרנסדנטי, על אישי. תנועה המבקשת לרטוט לתוך תנועה פועמת יותר ויותר מעודנת עד היותה ספוגה ועטופה בזרימה שחדירה אל העולם לקראת שניים שהם אחד. שניים שהם אחד לא רק בתוך ההתמסרות לתנועה האורגסטית המינית הבוגרת שגם היא על דחפית, אלא בהתמסרות לכל התרחשות קיומית, זו היומיומית וזו החורגת מהיומיום. התמסרות שבעומקה תמיד תכלול צורה כזו או אחרת של מיניות ענוגה ואוהבת, גם אם ביטויה מאוד ראשוני ופרימיטיבי. התמסרות זו הינה תמיד מתמוססת וספונטנית ואינה מפציעה מכוח רצוננו. באופייה האמפטי, היא ריקה מכל תנועה התייחסותית סגורה ומכווצת כמו תנועות בתוך קשר שהינן תנועות אוחזות, בולעות, דוחפות, לופטות, מפתות וכדומה. התמסרות מינית מתמוססת מכילה בתוכה חוויה של מי שאוהב ומי שנאהב, של מי שבורא באחר מיניות ושל מי שמיניותו נבראת על ידי האחר. בהתפתחות ובטיפול התמסרות זו אומנם הדדית, אך אף פעם אינה שוויונית. במטריצה של השניים, כפי שכבר ציינתי, תמיד יש אחד שמחויב אתית להתמוססות טרנסדנטית עבור האחר, להיות זולתעצמי עבורו. זה מה שהופך את השניים לאחד. נדרש זולתעצמי שמפנה עצמו לחלוטין מהיאחזות בעצמו. משמע זולתעצמי המגלם אמפטיה טוטלית בגופו ורוחו. אמפטיה זו באופן אינהרנטי מחזיקה במצבה העמוק והפתוח מיניות. אמפטיה בעבור ההפצעה, הבריאה המינית של האחר. בעבור ההפצעה האינדיבידואלית וזו שנעה מעבר לאינדיבידואליות לעבר השתתפות על אישית מינית בעולם. בסביבה אמפטית כפי שכבר תיארתי בכל מיני אופנים, ורק בתוכה, ניתן לאפשר הפצעה ולאין סוף של התמרות מיניות השרויות בהתמוססות בעונג ובאהבה. בקשר זוגי מיני אוהב ובוגר, האחדות הזאת מתרחשת בחילופין מרגע לרגע, האחד מתקיים לחילופין בעבור עצמו ובעבור האחר כזולתעצמי. האחד לרגע מחסיר מעצמו, מרפה מאחיזותיו בעבור בן הזוג החסר וההפך. ברגע השיא של החיבוק האורגסטי, שהשניים הופכים לאחד, החילופין לא מורגשים.
ובכן, נשאל כיצד נבנית התמסרות זו להתמוססות (surrender) חיה, פתוחה ואתית, חדירה, ענוגה ונדיבה מינית, שמכלילה את כוליות גופינו בתוך החומר ומעבר לו ואת כוליות תודעתינו ברוח ברגש ובמחשבה. כיצד יקרה, כפי שרייך הציע, שנפחד להתמסר לחדווה העמוקה ביותר שלנו הכרוכה בגילוי האחר האהוב בגופו אפילו יותר מגילוי עצמינו. זו החדווה העמוקה ביותר כי רק במצב הזה נהיה בשקט עמוק טרנסנדנטי שהוא מעבר לכל צורה. איך זה שלמרות שמיניות במובנה העמוק הינה ביטוי של חיים המתמסרים לעצמם, למרות היותה מצויה בטבע קיומינו הפועם, למרות היותה ידיעה קדומה עמוקה מושרשת בנו ממש מהרמה התאית של קיומינו מרגע מפגש הזרע עם הביצית, בכל זאת כל כך בקלות תהיה היא ספוגה בפגיעות, בבלבול, אשמה, בושה, פחד, שנאה עצמית ושנאה כלפי האחר.
מה שמסבך אותנו בפגיעות מאוד גדולה להתמסר, אלה אותם כשלים אמפטיים חוזרים שחווינו לאורך ההתפתחות סביב קיומנו החי המיני שגם באופן טראגי לא עברו השתקמות. כל כשל אמפטי במידה ואינו משתקם וחוזר על עצמו שוב ושוב, מייצר אנרגיה שמושקעת בהחזקה של תחושות, הרגשות והבעות שנרשמו בגופינו ובתודעתנו. תחושות, הרגשות והבעות שלא הוחזקו על ידי המבוגר האחראי ואולי אפילו גונו והושפלו ושכל התמוססות לתוכם מאיימת על הלכידות של עצמינו, או על לכידות הקשר שלנו עם דמויות משמעותיות בחיינו. במקום to fall in love, אנחנו עשויים ליפול לתוך רגשות בלתי נסבלים או ממש לתוך איימה חסרת שם. ברגע שאנחנו מתמסרים, אנחנו מתמסרים לכל מה שחי באנו, לכן התנועה הזאת בעולמינו בביטויה המלא המענג לא מובנת מאליה לאף אחד מאיתנו. לפני שארחיב על שאלת ההתמסרות כתשתית מתמוססת לחיים שזורי עונג, מנקודת מבט התפתחותית, אקדים בדוגמה קלינית נוספת:
אוכל לחשוב על מטופל שלי שיצירת קשר עיין ישיר עמו נחוותה עבורו התרחבות מאיימת ומקפיאה לקראת האחר. רק אחרי 6 שנים לתוך הטיפול, יכולנו להגיע בהדרגה למצב בו הוא יכול היה להרגיש עונג ריגושי מתרחב ממבט הדדי מלא יותר ביני ובינו. ריגוש מבטי הדדי שכזה, מונע מיסודו מחוויות מוקדמות, ינקותיות, חוזרות ונשנות של התמוססות הדדית ארוטית בין אם לתינוקה. צורה שנכשלה בהתפתחות של המטופל שלי עם אם מאוד טראומתית ששנאה את עצם הקיום החי של בנה. עבור המטופל שלי לפגוש מבט באופן ישיר, משמע לפגוש בשנאה ממיתה כלפי עצם קיומו החי שהינו ארוטי מעצם טבעו. זאת הצורה שאנחנו מתבוננים על מיניות באנליזה הביואנרגטית, ברגע שאנחנו לא מפרידים עונג מיני מכלל חיות העצמי. בטיפול נדרש ממני לחפש דרכים מרובות להרפות מעצמי כדי לבוא אליו רכה ופתוחה, כדי שאוכל להכיר במבט שלו שפוגש אותי מהצד באלכסון שבוע אחר שבוע, שנה אחרי שנה, לא כמבט הגנתי ביסודו, אלא כמבט שאינו מוותר על קיומו החי והארוטי. המופע הזה טופל בדרכים רבות עד שלבסוף הגיע הרגע המשחקי הריגושי האינטימי בו התאפשר שיחווה אותי מגלה אותו במבטי הישיר והחי, ואותו מגלה אותי במבטו הישיר והחי. אלה היו הבעות ראשוניות, כמו הבעות ארוטיות ינקותיות ריגושיות של תינוק במפגש עם גופנפש פועם ומתמוסס של אם הנושאת בתוכה כוח יוצר חיים (ארוס) העוטף ומזמין למעיין האין סופי של החיים ומתקפת אותם.
אז איך ומאיפה הכל מתחיל מנקודת מבט התפתחותית? מה הם התנאים ההתפתחותיים המאפשרים התמרה אין סופית להתמסרות מתמוססת? איך נוצרת ונבנית בתווכינו ידיעה ברורה ועמוקה הספוגה בכל רקמה בגוף ובנפש שהתמסרות מתמוססת הינה התשתית הבריאה הטובה והראויה לחיים שזורי עונג? (אפשר להראות איך בטראומה אין ידיעה על עונג, ישנה איימה ממגע בעצמי , ממגע באחר וממגע של האחר בגופו בנוכחות העצמי הטראומתי).
אפתח בכך שאומר, שהנרטיב של התמוססות, הנרטיב של עזיבה מכל אחיזה בצורה סופית טבוע באנו כפי שכבר רמזתי לכך אך לא הרחבתי, כידיעה תאית קדמונית המהדהדת בתוכנו מרגע מפגש הזרע עם הביצית. ללא התמוססות זו לא יכולים להיווצר חיים, לא נהווה לגוף חי עם נשמה בתוכו. זוהי הקונפיגורציה הראשונית ביותר למיניות. הגוף התאי הנושם של הביצה והגוף התאי הנושם של הזרע נדרשים להתמוסס ולהרפות מאחיזתם בצורתם הקיומית, כדי לאפשר טרנספורמציה. הזרע צריך להרפות מהזנב שלו והביצית צריכה לוותר על חלקים מפנימיותה לאפשר גרביטציה הדדית, התמזגות הדדית שרייך הגדיר כאורגזמה תאית. אנחנו יכולים לראות כאן כיצד נשימה וקרקוע שתי תנועות יסוד של פעימה, כמו לאורך החיים כולם, מהווים קונפיגורציות פרימריות להתמוססות. המפגש בין הזרע לביצית, הינו המפגש "הארוטי הפרמיטיבי" המתמוסס הראשוני ביותר. גם אם הוא מתרחש בתנאים שאינם מטיבים, ההתמוססות התרחשה, אחרת לא היינו בחיים, לכן תמיד ימצא בנו הפוטנציאל להגיע להתמוססות אורגסטית כזאת ששניים הופכים לאחד ואין עונג גדול מזה ונדיבות גדולה מזו. ובכל זאת, איך שהרגע הזה מתרחש קובע את האופן שהחוויה האורגסטית הזאת, נרשמת בזיכרון התאי שלנו. רגע כזה יכול להירשם בזיכרון התאי כ"חוויה תאית פרימיטיבית" מרחיבה ומענגת או כמפחידה ומכווצת. זיכרון שיכול להדהד לתוך המשך ההתפתחות ולהשפיע עליה. יחד עם זאת אף היא אינה חוויה דיטרמניסטית. זהו רגע שאינו דיטרמניסטי כיוון שבמהותו העמוקה האופנות המתמוססת הזאת בין שני גופים הנעים מעבר לעצמם ונעשים אחד, אומנם מופיעה בצורתה הפרמטיבית ביותר ברגע קיומי זה, אך תמשיך להופיע בדרכים יותר ויותר מורכבות לאורך ההתפתחות עוד בתוך הרחם, עד המפגש המיני האורגסטי בין שני גופים בוגרים (אולי אפשר אף לומר שהדבר הזה מתרחש ברגע המוות הממשי שלנו במידה ויש בנו את התנאים להרפות עמוקות, סמוך למותינו ולאפשר עזיבה מטיבה של חיינו בתוך החומר לעבר התמזגות לתוך בריאה נשמתית/תודעתית חדשה). כל רגע כזה לאורך חיינו, מהדהד לרגע מהותי זהה קודם ולכן מהווה הזדמנות לאחות עד כמה שניתן את השברים בעצמי ובקשר החוסמים את המימוש של הכמיהה העמוקה והקדמונית להתמוסס בעונג בתוך הגוף ומעבר לו, שוב ושוב ושוב……. כפי שכבר ציינתי בתוך ההתרחשות המתמוססת הזאת תמיד יהיה גוף גדול יותר, מי שמתפקד כזולתעצמי, שפותח עצמו אל גוף קטן ופגיע יותר. הביצית בתהליך ההפריה שהינה התא הגדול ביותר בגוף האדם, מוותרת על פנימיותה ופותחת את עצמה אל הזרע וכך מתפקדת כמו "זולתעצמי תאי פרמטיבי" בעבור הזרע שהינו התא הקטן ביותר בגוף והרבה יותר פגיע מהביצית. בביולוגיה הביצית בממשותה גדולה יותר, בחיים הגדול הוא זה שמתפקד כזולת עצמי וככזה תמיד יחווה כגדול במובן שמוותר על אחיזתו בעצמו- בגופו בעבור האחר שיוכל להירגע בתוכו, ולהתמיר דרכו.
לאחר שהביצית משתרשת בדופן הרחם בתהליך שגם הוא כרוך בהתמוססות הדדית, כשהגוף העוברי משלים את כל התפתחותו הבסיסית להתהוות לגוף אנושי, בתנאים טובים דיים, האם מתפנה מעצמה ומרחיבה את גופה ונפשה כך שהתינוק ברחמה יוכל לחוות הזמנה עמוקה לחיים. הזמנה לעונג פועם ומתמשך, בו הוא מתרחב בחושניות אל דפנות הרחם, אל קולה, אל טעמה אל ריחה אל קצב נשימתה, אל הלמות ליבה ואל קולות נשמתה ומתכנס אל עצמו לעונג פרטי ושוב יוצא לפגוש אותה מבפנים וחוזר חלילה. האם, באופן אופטימלי מארגנת את קיומה לתת צורה בגופה ונפשה למסרים המשתנים המגיעים מתינוקה שבפנים. פעם התינוק ברחמה מקדים אותה ופעם היא מקדימה אותו. כשהאם שרויה בטוב, האנרגיה הפועמת המינית המפציעה מהאגן שלה מספקת חיות מענגת לכל הסביבה הרחמית. כשהתכוונותה טובה כלפי העובר והיא מקורקעת דיה בתוך ליבה וגופה, שקטה בתוך זרם החיים בגופה ופיזור החומרים המגיע ממנה דרך זרם הדם בחבל הטבור מייצר פיזור של גירוי כימוסנסורי נעים בגוף התינוק הרחמי. נעימות שמתפזרת מהטבור אל האגן והרגליים ומהטבור ללב, לידיים ולראש. זהו חיבור בראשיתי מהותי בין האגן ללב. כבר כאן אנחנו יכולים לראות את האפשרות של חיבור מענג של הלב והאגן מתוך התמוססות הדדית בקשר. מתוך התמוססות של התינוק עם כל חושיו ועורו אל גוף האם הנותן את צורתו הפתוחה בעבורו. כמובן שרגעי סטרס כבר בהריון הם בלתי נמנעים ואף הכרחיים כדי שניתן יהיה לשאת בהווה ובעתיד מתחים בלתי נמנעים מבלי שההמשכיות החיה והמענגת של העצמי והקשר תופר. הלידה עצמה במידה ואינה עוברת את גבול הסטרס שממנו והלאה הדיאדה עוברת למצב הישרדותי, או אף לשבר טראומטי, מייצרת חיכוך תנועתי חושני עוצמתי ומתמוסס בין גופו ונפשו של התינוק וגופה ונפשה של האם הנפתח עבורו לאין סוף. (אם יוותר זמן ומקום, ארחיב על שיבושים בתוך הרחם ובלידה בקונטקסט הנידון).
לאחר הלידה בתנאים טובים דיים, נפגוש באם/אב ותינוק הנעים זה אל זו ברכות נשימתית ראשונית מישושית ומתמוססת. ניתן לומר, שהמפגש הנשימתי המענג הבסיסי הזה, מתרחש בכל התקשרות דיאדית במרחב נתון כששני גופים נושמים זה עם זה. זהו המקצב הבסיסי ביותר וזהו הצורך המשותף ביותר והיסודי ביותר בין שניים שנעים יחד לקראת חיים שופעי עונג ואהבה מראשית החיים ועד המפגש המיני הבוגר. מקור ריגושי פועם, מתמוסס ומענג נוסף הנוצר בראשית החיים החוץ רחמיים, המשפיע ומושפע מהנשימה, הינו הרגוש הנוצר בחילופין בעלי המשמעות במפגש של פני האם עם פניו של התינוק. התפקיד של המבט האימהי הוא להשיב לתינוק את עצמו. תחושת הממשות הקיומית החיה שלו תלויה בנראות זו. ווליהלם רייך, כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת, טען למרכזיותן של הפנים בקונטקט אנושי מהמפגש בין האם לתינוקה עד למפגש בתוך החיבוק המיני הבוגר. הוא הוסיף ואמר שתהליכי החיים שלנו תלויים בריגוש הדדי שמתקיים בתוך קשר והדגיש את התפקיד של הריגוש בעיניים והחיבור של ריגוש זה לאבר המין ולנשימה ולואן הוסיף את הקשר בין העיניים, ללב וכפות הרגליים במגעם עם הקרקע. אולי עכשיו, תוכלו להבין אף יותר מדוע חלפו 6 שנים עד שהמטופל שלי יכול היה להרגיש בטוח להישיר מבט ריגושי אלי ולקבל את מבטי הריגושי אליו. מבט ריגושי שיש בו פוטנציאל לפתוח חיבור מתמוסס בין הלב האגן והקרקע. זו הייתה כאמור, פתיחה מתמוססת מסוכנת עד מאוד למטופל שלי שספג לתוכו, לתוך גופו באופן טראומטי ומתמשך מבט שונא מאמו על עצם קיומו החי. הפנים והעיניים בתוכן מחזיקות את ההתמודדות אם להכניס פנימה את העולם בעונג או להיסגר מפניו בפחד. ואם נתבונן בעוד זירה של ריגוש הדדי בינקות המוקדמת נוכל להתבונן בסיטואציית ההנקה. במידה שמתרחשת מתוך מפגש חי ומחזיק ומתמוסס של האם לתינוקה, היניקה של התנוק תפעיל בגוף התינוק את כל ערוצי הזרימה האנרגטיים של הלב, הממוססים את תנועת החיים לאורך הגוף ולתוך קשר. כל זאת דרך הלשון שמחוברת ברמה האנרגטית הסינית ללב ודרך הפה, העיניים, והאף כשרירים טבעתים שנעים יחד להתמזג ביניקה אל תוך גוף האם, יניקה המחפשת להיספג בכוליות האם לא רק בחלב שדיה. זוהי אהבה סנשואלית מתמוססת בגוף. התנעה זו של ערוצי הלב שמיד נתעכב עליהם גם ברמה העצבית (ניתן להתייחס לקשר ולשיבוש הקשר בין הלב לפנים דרך הואגוס הונטרלי והדורסלי) חוזרת על עצמה בכל מיני אופנים לאורך ההתפתחות כולה. למשל נשיקה של זוג אוהבים יכולה להתניע את כל הערוצים הללו לקראת התמוססות של שניים הנעים יחד מעבר לעצמם לתוך עונג מיני עמוק.
ערוצי הלב:
הלב שלנו ברמה האנרגטית נע בשלושה ערוצים פרימרים פועמים. ערוץ אחד מממש זרימה בין הלב, והפנים, דרך הגרון, הפה והעיניים אל האחר המשמעותי בגופו. הערוץ השני מממש זרימה בין הלב לזרועות והידיים להגיע לקשר חי וריגושי אל האחר המשמעותי בגופו. הערוץ השלישי, נע בזרימה מאוחדת בין הלב, הבטן והאגן עם איברי המין שבתוכו אל האחר המשמעותי בגופו. כשאנחנו יודעים מהי אהבה בגוף, שלושה ערוצים פועמים אלה מחפשים להתאחד להבעה מינים אוהבת בעולם ובתוך החיבוק המיני האורגסטי. דרך שלושת הערוצים האנרגטיים הללו של אהבה אנחנו מארגנים דפוסים של אינטימיות ריגושית ומינית. דפוסים שיכולים להתארגן כבר בחיים התוך רחמיים שלנו. כבר מראשית חיינו התוך רחמיים, ליבנו אינו משמש רק כמשאבה. רגע הבריאה של הלב, בסביבות שלושה שבועות לחיינו התוך רחמיים, כמו רגעים רבים אחרים שליבנו מעז להיברא ולהיפתח לעולם ברמה האנרגטית והרוחנית, הינם רגעים שיכולים לנוע מהתרחבות מפעימה עד לשיברון לב. דווקא הרגעים המפעימים הללו ממש, הינם הרגעים הפגיעים ביותר לשיברון לב. לכן אנחנו גם פגיעים לעמדה אמפתית מתמוססת מינית, למרות שכולנו, לפחות כהורים ומטפלים עושים את כל שביכולתנו לטפח אותה.
ברור מתוך כך שמיניות המעוררת חדווה אינה אפשרית ללא היכולת של הילד להתמסר בבטחה בעונג ובאהבה לתנועות גופו לרגשותיו ומחשבותיו ולשתף בהם את האחר המשמעותי לאורך כל התפתחותו. בטחון שאנחנו לא מפסיקים להזדקק לו, באופן אחר גם בחיינו הבוגרים. בהקשר לכך אשתף בציטוט מכתביו של אלכסנדר לואן המתייחס לחיים כולם:
"A pleasure shared is a pleasure gained. A pleasure hidden is a pleasure lost"
נלמד מרייך לואן ואן אלוורז שילדים חווים עונג מכך שאהבתם הארוטית הילדית המתממשת מכל תא פועם בגופם מדליקה ומחיה את נפשם וגופם הפועם של הוריהם. ניתן היה לראות את הקריטיות של הממד הזה בהדגמה של זיכונות אישה שהבאתי בתחילת ההרצאה. יחד עם זאת לעולם נזדקק להידלקות הזאת, לא רק בהיותינו קטנים ורכים. נוכל לחשוב על בת האוחזת ברכות ובסנשואלית בביתה שלה שזה אתה ילדה ומבטה החי והריגושי שלה נתון לביתה שלה ולאימה, מחכה להדהוד החי והריגושי אליה מאימה, על אימהותה הרכה והסנשואלית שזה אתה הפציעה. וכמה הדבר הזה מהותי לטרנספורמציה המינית המענגת של בת ברגע הפיכתה לאם.
ילד זקוק להורה אמפטי המוכן להרפות מעצמו כדי להיפתח לעבר כוח חיותו ורוחו של ילדו בפשטות בחדווה ובהנאה. כך הילד יכול להיספג בעונג של היות נברא לתוך עצמיותו החיונית, המענגת, האינדבידואלית והיחודית וגם להרגיש בורא חיוניות ומיניות מענגת בהוריו. כך יכול הילד להלך במבט קורן, זקוף ומקורקע מלא תשוקה וסקרנות לחיים. הילד זקוק להרגיש שההורה לא רק יכול לשאת באופן מקורקע את התשוקה המפציעה מכל רקמה בגופו ונפשו, בלי להיות מוצף ובלי להתנתק, אלא ממש להרגיש את ההנאה וההתפעלות ממנה ואף להיות מותמר ממנה. נולה אוקסנהנדלר (Noelle Oxenhandler) הקדישה ספר שלם למה שמכנה "The Eros of Parenthood". בו היא מדגישה כמו גם ג'ודי דויס שהילד מהווה הזדמנות עבור ההורה לחיות לאהוב ולהיות בשנית ארוטי באופן חדש, אחר ממה שחווה כילד וממה שחווה בתוך זוגיות בוגרת (כך גם יכול להתרחש בחייו של מטפל עם המטופלים שלו). כמו בריאה של עצמי חדש, התורמת לאפשרות להתמרה של חיי אהבה מינית ענוגים בחייו הבוגרים. אנחנו יכולים לחשוב על מצב טראגי שבו ההורה מתוך פגיעותו הנרקיסיסטית העמוקה אחוז בכך שלהיות מוזן מהאחר נרשם בתוכו כמשהו מבזה, כמשהו משפיל, הורה כזה יכול להיות מאוד מסור, אך באופן טראגי לא יוכל להיפתח ולהתמוסס באופן כזה שיאפשר לילד את העונג העמוק הבא מליבו הריגושי הפתוח לברוא בהורה צורה ארוטית שלא הייתה בו קודם.
אם נמשיך להביט עוד קצת על התנאים להתפתחות שיאפשרו חיי אהבה מיניים ענוגים ומתמסרים, נראה שככל שהחוויות לאורך ההתפתחות של הילד כוללים צורות פסיכוסומטיות רב שיכבתיות ומגוונות של יחסי זולתעצמי שעובדים בסינרגיה זו עם זו, כך שנוצרת הזנה הדדית בין מרחבי קיום התיחסותיים רבים, הסיכוי כפי שאיליין טוקסילו מציעה לנו, לבניה של מצע בריא דיו להתמוססות מינית מענגת שזורה באהבה מקורקעת בתוך חיי היום יום ובתוך החיבוק המיני הבוגר גדל . שוב אדגיש ואומר שהאפשרות שלנו לחיים מיניים ענוגים ומתמוססים, בנויים ראשית לכל על חיי יומיום כאלה, שבהם מתקיים גם החבוק, המיני האוהב האורגסטי שהוא לתפיסתו של ווילהלם רייך, הביטוי האנושי העמוק ביותר של הרקמה החיה שלנו, זו הסומטית והאנרגטית וזו הרוחנית נפשית, בגלל שבמלואו חיבוק זה הינו חיבוק טרנסנדנטי. ואם נשוב לתשתית של יכולת זו בחיי ילד, ארצה להדגיש את הנחיצות בהרחבה של חוויות העונג הסנשואליות השזורות באהבה לחוויות הטרוארוטיות והומוארוטיות של הילד עם ההורה מהמין הנגדי ועם ההורה מאותו מין. נמצא הרחבה זו בכתיבתן של איליין טוקסילו, ג'ודי דויס ונולה אוקסהנדלר. ג'ודי דויס מציעה את ההרחבה הזאת דרך האתר האדיפלי בשני אופנים. היא מרחיבה את האתר האדיפלי לאתר הטרוארוטי והומוארוטי ומציעה שהמתח הרומנטי בהתפתחות הוא בין הרומן של הילד עם ההורה והרומן שבין ההורים ושזהו האתר של המטריקס האדיפלי שמתקיים לאורך כל ההתפתחות אל תוך גיל ההתבגרות ואינו משויך אך ורק לתקופה האדיפלית הקלאסית ולהורות הטרוסקסואלית. מתחים התפתחותיים נרקיסיסטים בלתי נמנעים אלה, במידה שהם מוכלים באמפטיה על ידי זוג ההורים, הם המאפשרים לילד לחוות המשכיות מטיבה של עצמיות סנשואלית לתוך חיים מיניים בוגרים שגם הם מכילים בתוכם מתחים נרקיסיסטיים בלתי נמנעים . הילד לומד לשאת תסכולים בלתי נמנעים של הארוטיות המענגת הנרקיסיסטית שלו, להכיל אכזבות מבלי לחוות קריסה של התשוקה הפוטנציאלית בתוך העצמי ובקשר. ג'ודי דויס מאמינה שהאפשרות של ילד לחוות בגורלו עונג ותשוקה גדלים מתוך החוויה של היותו גם המנצח האדיפלי וגם המפסיד האדיפלי. כל זאת בתנאי שגם הניצחון וגם ההפסד מוחזקים בתוך סביבה אמפטית חיונית ושקטה. בתנאים כאלה השלב האדיפלי אינו צריך בהכרח להפוך לתסביך אדיפלי. הראשון שהציע אפשרות התפתחותית כזאת, היה וילהלם רייך בתחילתה של המאה הקודמת. הוא היה הראשון ששם אחריות אתית עמוקה על הסביבה המגדלת ולא על קונפליקטים פנימיים כהפרעה לחיים מיניים חופשיים. לתפיסתו אנחנו לא נולדים עם קונפליקט בין חיים למוות אלא מופרעים על ידי קונפליקט כזה במידה והסביבה המגדלת כשלה. אחריו, בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת היינץ קוהוט הציע במובהק משהו דומה.
עוד דבר שתורם לחופש של ילד לנוע ולהתנסות עם הסנשואליות שלו בכל גווני ההתקשרות שלו קשור גם בכך שהמיניות המתקיימת בין ההורה לילד, הינה סוג של אהבה שמאוד שונה מהאהבה שלרב ההורים יש אחד/אחת עם השני/שניה. ילדים מבחינים בהבדלים הללו מאוד מוקדם בהתפתחות. ההבחנה הזאת נוצרת במודע או שלא מודע גם כשהקשר בין ההורים אינו מטיב. כמובן שהחופש לנוע בריגוש חי בכל גווני ההתקשרות והלמידה על איך לנוע באופן המטיב ביותר בתוך המרחב ההתפתחותי, מתהווה כאשר הילד ספוג לתוך יחס בריא בין ההורים. באופן הזה הילד יודע עמוק מבפנים, מתוך גופו מהו טוב. מהו קיום מטיב בתוך קשר. ידיעה שחסרה לילד הגדל בשדה אנרגטי זוגי קונפליקטואלי או ממש אלים, משפיל ומבזה. אחייל טוקסילו מציעה שילד שנוכח בקשר מיני אוהב , מתמסר ומכבד של הוריו סופג לתוכו תשתית מטיבה בעבור עתידו המיני החי והאוהב. לתפיסתי, במשפחה חד הורית, או חד מינית, הזוג המיני ההומוארוטי או ההטרוארוטי נחייה בתוך עולמו של הילד דרך התודעה הגופנפשית והמשוקעות של ההורה ביחסים חיוניים וסנשואלים עם נשים וגברים גם אם אינם ממשים בקשרים אלה מיניות מלאה. באופן כללי ילדים נעשים מאוד רגישים לחלקים המתמסרים של הוריהם ולאלה שאינם מתמסרים. בתוך סביבה הורית מטיבה, נוצרים מבנים זוגיים נוספים המלמדים מהי התמוססות מענגת, כמו מבנים זוגיים בתוך קבוצת האחאים. גם אחאים יוצרים זירות קריטיות להתפתחות מינית אוהבת בזוגיות של כל אח עם הורה/הוריו, אל מול האחים האחרים ובינם לבין עצמם. זו קבוצה בעלת אימפקט עצום שלא מספיק ננגעת באופן סיסטמתי, הן ברמה התאורתית והן ברמה הקלינית. את הקריטיות של האספקט הזה יכולתם לראות באופן מוחשי בזיכרון רווי האשמה של המטופלת שלי עם אביה.
מתוך התבוננות ביחסי הזיקה המגוונים בתוך השדות ההתפתחותיים שפרסתי בפניכם, ניתן לראות ולהבין שלמעשה נקודת המבט ההתפתחותית, מניחה שההתפתחות שלנו לקראת התמסרות שזורת עונג, אף פעם לא מסתיימת. למרות שהטרנספורמציות שלנו בחיינו הארוטיים הלבביים, הן אין סופיות, ולמרות שהן מבוססת על הטבע הפועם שלנו, הן תמיד תהיינה נתונות לפגיעות. כשההוויה שלנו פתוחה ועירומה, היא תמיד פגיעה. לפיכך אנחנו נקראים כבני אנוש מיניים, כהורים, כמטפלים, כבני ובנות זוג, כאחאים, כחברים וכדומה, לטפח באופן מתמשך עמדה אתית אמפטית אל מול כל הבעה חיה ריגושית ומינית שלנו ושל האחר. עמדה שהינה בעומקה, כפי שכבר ציינתי, עמדה של התמסרות מתמוססת (surrender) ולכן גם תמיד מינית בעומקה. כך רות שטיין מציעה שבכל תצורה של קיום מיני נוכל לשמור על מעורבות שאינה עודפת מידי ואינה חסרה מידי בכל האלמנטים המזינים התמוססות מינית. עמדה אתית אמפטית זו קריטית במיוחד ברגעים של ריגוש ארוטי הדדי בכל צורות ההתקשרות לאורך החיים. ריגוש ארוטי הדדי בכל תצורות הקשר שפרסתי בפניכם, תמיד יוצר חדירות (permeability ) הדדית של גוף אל גוף. כל השתוקקות בריאה מוציאה אותנו מעבר לגבולות הגוף לעבר מפגש גרביטציוני מתמוסס עם גוף אחר. שניים שנפגשים עם אנרגיה ארוטית סנשואלית חשופה ופתוחה תמיד יהיו נתונים לפגיעות, מלשון vulnerability. פגיעות שמתגברת בעיקר בזמנים רגישים בגוף ובנפש לאורך ההתפתחות מהחיים התוך רחמיים ועד המוות. כמו תקופות בהם אנחנו או הילד/מטופל או בן/בת זוג לא השיגו עדיין צורניות גוף נפשית מספיק לכידה כדי לתמוך, להכיל, לנהל ולהביע באופן מקורקע מצבי ריגוש מתמוססים ארוטיים ברמה האנרגטית הסומטית והרגשית (לדוגמה: מצבים ריגושיים אינטנסיביים כמו ינקות מוקדמת או מצבים מעבריים פגיעים כמו הכניסה לתוך השלב האדיפלי והכניסה לתוך גיל ההתבגרות. לידה וכניסה להורות, או מצבים מעבריים פגיעים של הורה, מטפל בן או בת זוג. גיל מעבר אצל נשים, משבר בחיי ההורה/המטפל, בן/בת זוג שמערער את לכידותו ומגביר את אחיזותיו).
ברגע שאנחנו מעורבים בתוך שדה ריגושי ארוטי מתמוסס ברגע נתון, מתמשך או זמני, ואנחנו בפונקציה של זולתעצמי, האפשרות שנמעד לתוך אימפולס פוגעני הבא מגופינו, שנמעד לתוך ג'סטה מגושמת, לתוך רגע של שמיטת הנוכחות שלנו, תמיד קיימת, לכן אנחנו נקראים שעה אחר שעה, יום אחר יום, שנה אחר שנה, לשאוף לטיפוח אין סופי של נדיבות אנושית מינית מתמוססת עמוקה. לטיפוחו של מטריקס אמפטי של בורא ונברא אוהב ונאהב לאורך החיים כולם בכל צורות הקשר שהחיים מזמנים לנו.
ברשותה של ביתי, אסיים ברגע התפתחותי בחיי ובחייה. רגע הנוגע בדיוק בקריאה הזאת.
ביתי כיום כבר אם בעצמה, אך אותו רגע בו כשלתי להחזיקה התרחש בהיותה בת 14. סמוך לזמן שקיבלה לראשונה את המחזור שלה. אני והיא ישבנו בסלון בשיחה נעימה ושקטה. אני ישבתי על כורסה וביתי ישבה על כדור פיזיו בעודה מגלגלת בחושניות את האגן שלה על הכדור. ברגע מסוים בו תנועות האגן שלה נעשו אף יותר חנניות וחושניות והיא החלה חולקת עימי מתוך קולה האסרטיבי והמזדקף, מעין מחשבה כזאת על אפשרות חיים, שאם במקרה היא תיכנס להריון בגיל ההתבגרות אין בה שום כוונה להפיל את העובר. אני מיד לקחתי את ההפצעה הנפלאה של נשיותה הפוטנטית מעולמה המדומיין כהתכוונות לגמרי קונקרטית והצפתי אותה בתגובתי החרדה באומרי לה בגוף מתוח ומבט חמור סבר שאין שום דרך שתוכל לגדל ילד בגילה, והתגובה התמימה והטהורה שלה הייתה: "אז אמא את תגדלי את התינוק, עד שאני אוכל". התגובה היותר מהותית והמיידית הייתה בגופה. התנועה הסנשואלית הרכה והנעימה שהייתה בה באחת נפסקה, בית החזה שלה קרס ועיניה כמו איבדו מהברק שלהן. כיוון שהייתי סגורה אנרגטית וסומטית ומשוקעת בגופי הנשי החרד ולא מקורקע באותם רגעים, לא יכולתי להיות ערה לעומק הקריסה של ביתי בגופה ונפשה. רק בלילה של אותו יום, כנראה מתוך מצבי הרפוי בשכיבה רגעים לפני הרדמותי, מתוך התמיכה הרחבה של מיטתי, מתוך המצע עליו גופי נח, ביתי הופיעה בתוכי כפי שתארתי אותה בפניכם בזה הרגע. נפולה ברוחה ובגופה לאור הקריסה האמפטית שלי. ההכרה המלאה במה שהתרחש בנינו, כאבה לי עד מאוד כשהבנתי שהרגע הזה יכול היה להיות כל כך אחר. זה יכול היה להיות רגע פשוט של חדווה ועונג הדדי ומתמזג סביב ההפצעה הנשית התמימה, המתרגשת, הפוטנטית והאסרטיבית שלה, אם רק הייתי יכולה להיות יותר פתוחת נשימה ולב ומקורקעת באגן וברגליים שלי להתמוסס מעבר לעצמי מעבר לאחיזה הרגעית שלי בעצמי, בחרדה שלי, הייתי יכולה להשיב לה תגובה שקטה, אפילו לא מילולית מלאת חדוה לביטוי התמים, החדש שעוד באופן טבעי עדיין לא ממש מקורקע, אך בגרעינו העמוק והמרשים, נוגע בחוויית הנשיות שלה ובתפיסתה לגבי מהי אחריות אימהית. היא בעצם כמו אמרה לי: אמא, אני מתרגשת מהשינויים בגופי שיכולים גם להפוך אותי לאם ושטבועה בי כבר עכשיו אחריות עמוקה ומתמסרת כאישה ואם, מעצם האבולוציה שלי. אולי רגעים רבים אחרי הרגע הזה, אפשר היה למצוא זמן לשוחח איתה על עובדות מציאות ואולי גם זה לא היה הכרחי בהכרותי את ביתי. יום אחרי המפגש הזה שלנו בסלון, מצאתי דרך לדבר איתה על מה שהרגשתי שהתרחש בנינו ושהחרדה שלי לא קשורה אליה ושאני עדיין מתרגלת להפצעה הנשית הכל כך טובה, נעימה ויפה שלה. כתגובה לכך ביתי התקרבה והושיטה את גופה הרך שלה אלי לחיבוק ואני את שלי אליה. ישבנו מחובקות ברכות נשית לכמה דקות ממושכות, משקמות את הלב והאגן של שתינו שהתפצל. זה שלי שהתפצל ברגע החרדה וזה שלה שהתפצל בגללי. חיבור רך מתמזג ופתוח שלא רק שיקם רגע מפוצל, אלה גם אפשר עיכול של טרנספורמציה ששתינו עוברות. היא בגופה הנשי המתהווה ואני בגופי הנשי המתהווה מחדש בעבורה. ההשבה של התשתית האמפטית שלי אליה והפתיחות שלה לקבל את ההשבה, אפשרה את חווית הטרנספורמציה ההדדית.
לסיכום –
פעימת החיים המבוססת על התרחבות והתכנסות, הינה הנחת יסוד חיים קיומית בסיסית שהיא מעבר לכל צורה קיומית מובחנת. זו ההנחה המרכזית עליה התבססה ההרצאה. מהות קיומנו הגרעינית מרגע היווצרותנו ברחם אימנו, הינה תנועה של התרחבות והתכנסות. תנועה זו מתרחשת כל הזמן ללא הפסק. כפי שציינתי, הלב שלנו פועם כך, הנשימה שלנו פועמת כך, כל תא בגוף פועם כך והגוף השלם שלנו כתא אחד גדול פועם כך. הסביבה הפנימית והחיצונית שלנו תקבע עד כמה פעימתנו רחבה ושופעת, או מכווצת ומצומצמת. הסביבה ההתפתחותית המטיבה אליה התייחסתי לאורך כל ההרצאה, סביבה כמצע להתמסרות לחיים שזורי עונג, סביבת זולתעצמי אמפטי, נכונה לכל סביבה התפתחותית ולכן גם נכונה לסביבה התפתחותית טיפולית. הטיפוח האמפטי המבוסס גוף אותו הדגשתי לאורך ההרצאה נוגע לכל טיפוח של עמדה אמפטית, אם זה בחיים או בחדר הטיפול. הבנו איך כל כך בקלות, תנועת החיים בגוף-נפש של הילד המתפתח ומתוך כך גם בגוף-נפש של המטופל המתפתח, יכול להיחסם כתוצאה מכשל של מי שמתפקד כזולתעצמי האמור להיות רייק מעצמו, רייק מתשוקותיו, מצרכיו. זה היודע להבדיל בגופו, נפשו ורוחו בין שפת הרוך לשפת התשוקה.
נקודת המבט ההתפתחותית באנליזה ביואנרגטית מניחה שאין אירוע התפתחותי לאורך החיים כולם שהוא נטול הקשר, ושחוויה משאירה את רישומיה בתוכנו. חוויות משאירות את רישומן העמוק ברמה הפסיכוסומטית, והן גם נוטות להתחבר זו לזו. יחד עם זאת באותה מידה הן יכולות להעלם במהלך החיים ולהשתנות. תהליך זה יכול להתרחש בתוך מצע אמפטי (בחיים ו/או הטיפול) ועל בסיס יכולת אינהרנטית של גמישות הרקמה הפועמת. הזרימה האנרגטית המתרחבת בחדווה מהליבה של האדם לפריפריה של גופו ולמרחב בנוכחות של זולתעצמי אמפטי, היא בדיוק אותה זרימה אנרגטית שמצטמצמת לליבה בכאב, בנוכחות אמפטית כושלת של זולתעצמי. על בסיס עובדה קיומית זו ועל בסיס הפלסטיות של הרקמה החיה, הפוטנציאל לשוב מתוך קיפאון (קיפאון – שריון, של רקמות הגוף והנפש) ובדידות לזרימה טבעית פועמת מתרחבת ומהנה אל העולם יוכל בפוטנציאל להתממש עם השבתה של סביבה אמפטית מטיבה. על תשתית אמפטית ועל תשתית אמפטית בלבד, הטבע הפועם, החדיר והתמזג הזה שלנו יכול להתממש במלואו. טבע פועם, שביסודו, כפי שראינו, זהה הן בתצורותיו הפרמטיביות והן באלה המפותחות. אותה תנועה מתמוססת נמזגת לשניים שהם אחד שמתרחשת באופן פרמטיבי בין זרע לביצית, מתרחשת באופן מורכב בין זוג אוהבים בתוך "חיבוק אורגסטי" וחשוב מכך זו אותה תנועה שמתרחשת בכל רגע שבו מתחיה בעומקה מטריצה אמפטית. לכן, כל רגע בחיינו מחזיק בתוכו פוטנציאל לשיקום התשתית לחיים מיניים שזורי אהבה ועונג.
אחזור ואתאר באופן מעט אחר מהי אותה תשתית אנושית אמפטית. מהי אותה נוכחות, או אם תרצו אותה נוכחות של חסד. נוכחות כזאת מתאפיינת באיכות של חיוניות הנעה מעבר לצורה האינדבידואלית של העצמי, היא אינה רכושו הפרטי של העצמי. המניפיסטציה הנראת של אמפטיה, תבוא לידי ביטוי בתנועה הרמונית וטבעית, חסרת מאמץ (wholesome effortlessness free from self- consciousness) שיכולה להפציע רק מזרימה חופשית של אנרגיה המערבת את הגוף כולו. אמפטיה צריכה להגיע מתנועה הנעה מלמטה, מהחלק התחתון של הגוף, לעבר האגן הלב והפנים. תנועה המגיעה מאחיזה בחלק העליון של הגוף, תהיה מכאנית, חסרת חיניות ומבודדת.
עם זאת, מכל מה שהובא לכאן, אנחנו כבר מבינים עד כמה אנחנו עשויים לקרוס למרחבים מכאנים, חסרי חיוניות ומבודדים. נוכחות אמפטית של זולתעצמי אליו העצמי נמזג תמיד תהיה פגיעה לקריסה, ולכן השלם תמיד נתון לקריסה. כשמשהו מפוצל מאיתנו אנחנו מתפצלים בגופינו ונפשינו. ובגלל הפצול הזה אנחנו מפצלים את עצמנו מאחרים ונעשים מבודדים וחסרי יכולת להתמסר ולהתמוסס בכל גופנו ונפשנו, בתוך הגוף ומעבר לו. התמסרות שבלעדיה לא ימצא עונג.
אנחנו רק יכולים לשאוף לחיים מתמוססים שזורי עונג שביסודם הינם חיים אתיים עבור עצמינו ועבור האפשרות שלנו להתרוקן מעצמינו כדי לחולל זולת חי אוהב וסנשואלי.
